30-06-2013

מאת עידית לבוביץ’, רכזת תחום סיעוד בקו לעובד

לאחרונה אנו עדים לדיון ער באמצעי התקשורת ובבית המחוקקים בנושא גמלאות הסיעוד המועברות על ידי המוסד לביטוח לאומי לקשישים המעסיקים מטפלות סיעודיות זרות. אלו המתנגדים להעברת התשלום ישירות לקשישים הזכאים מעלים טענות רבות הנוגעות לסיוע לאותם קשישים ולפיקוח על העסקת המטפלות, תוך שתפקידן של חברות הסיעוד ותפקידן של חברות כח האדם מוזכרים בערבוביה, מבלי שברור לחברי הכנסת, לקוראים, ואף למעסיקים עצמם, מהו תפקיד החברות הללו וכיצד השינוי המוצע בתשלום גמלאות הסיעוד ישפיע על חייהם של הקשישים ועל העובדים המועסקים עבורם. המשותף לכל החברות הוא הרווחים אותם הן גורפות משיטת ההעסקה הקיימת כיום, אך יש ביניהן הבדלים משמעותיים שראוי כי יינתן להם מלוא תשומת הלב.

חשוב להבהיר כבר כעת – המטופלים הקשישים, כל אותם זכאי חוק סיעוד ומשפחותיהם, הם המעסיקים של המטפלות הסיעודיות כבר היום. גם משפחה שמקבלת גמלת סיעוד דרך אחת מחברות הסיעוד הפועלות כיום, עדיין נדרשת להוסיף סכום נכבד מכיסה, ועליה מוטלת האחריות על שמירת זכויות המטפלת, כמו כל מעסיק בישראל. השינוי המוצע כעת נועד למעשה לקבוע מה יהיה הסכום שישלם אותו מטופל סיעודי – האם יהווה את שכרה המלא של המטפלת, או רק את חלקו? האם ישלם את מלוא זכויותיה הסוציאליות, או רק את חלקן?

כבר בתנאי ההעסקה הנוכחיים, על המעסיק הסיעודי להכיר היטב את חוקי העבודה על מנת לשמור על זכויות המטפלת המועסקת עבורו, גם כאשר הוא מקבל גמלת סיעוד. בעצם, אין הבדל לגבי הידע ה”בירוקרטי” שעליו לצבור בשתי השיטות, ויש שיאמרו שבשיטה היום, בה עליו “להתחשבן” מידי חודש או בסיום ההעסקה מול חברת הסיעוד על חלקה בשכר, הסבך הבירוקרטי אף קשה בהרבה – כפי שמצופה משיטה בה בעבודה אחת יש שני מעסיקים שונים.

גם החסכון הכספי למשפחות הוא משמעותי. אמנם לא כפי שמנסה להציגו האוצר או המוסד לביטוח לאומי, אך גם חסכון של מאות שקלים בשנה הם סכום לא מבוטל שיש להתחשב בו. ועל כך בהרחבה בנספח.

אז מי השחקניות המרכזיות בענף מטפלות הסיעוד הזרות בישראל?

חברות כח האדם, או בשמן הרשמי “לשכות פרטיות”, הן למעשה חברות המחזיקות ברשיון לייבוא, תיווך והשמה של עובדים זרים בסיעוד אותו הן מקבלות מרשות האוכלוסין שבמשרד הפנים. כיום פועלות כ- 105 לשכות בהיתר, כאשר על פי הנוהל לפיו הן פועלות, כל מעסיק וכל עובדת בסיעוד חייבים להירשם בלשכה פרטית בעלת רשיון כתנאי להעסקת המטפלת. על פי תקנות שירות התעסוקה (תשלומים ממבקש עבודה בקשר לתיווך עבודה), אסור לחברות הללו לגבות מהעובדות עצמן דמי טיפול כלשהם תמורת הבאתן לישראל, תיווכן למעסיק והשמתן בעבודה. בפועל, העובדות משלמות תמורת אשרת העבודה בישראל סכום הנע בין 5,000$ ל- 13,000$, כאשר לעיתים קשה לעקוב אחר התשלום ואחר הידייים הרבות דרכן הוא עובר, ולכן לרוב קשה להוכיח כמה מתוך הסכום ששולם הועבר לחברת כח האדם הישראלית. עם זאת, על פי הערכות גורמים רשמיים מדובר על בין 50% ל- 80% מהסכום.

כל חברות כח האדם אמורות לפעול על פי נוהל של משרד הפנים ששמו ” נוהל לשכות פרטיות להבאה, תווך וטיפול בעובדים זרים בענף הסיעוד”. בנוהל מופיעה רשימה של חובות המוטלות על החברות הללו, ואמורות לסייע לעובד ולמעסיק. עם זאת בפועל, חובות שונות אינן מיושמות, וביניהן בעיקר:

חובת ההכשרה – “הלשכה תקיים הכשרה והדרכה של העובד לעבודה בענף הסיעוד טרם השמתו בעבודה וכן עליה להדריך את העובד לטפל בצרכים המיוחדים של המעסיק אצלו הוא מועסק.” מנסיוננו הממושך עם מעסיקי ועובדות סיעוד, אנו למדים כי מרבית העובדות לא עוברות הכשרה כלשהי טרם תחילת עבודתן, או שעוברות הכשרה בת מס’ שעות בלבד במדינת מוצאן.

חובת הסיוע הרפואי – “חלה העובד, הלשכה תסייע לו מול הגורמים הרפואיים ומול חברת הביטוח. במקרים של פטירת העובד, תדווח הלשכה לממונה ולשגרירות ארצו של העובד בישראל בהקדם האפשרי ותסייע ככול שיידרש בסידורים שלאחר המוות”. עובדות רבות הפונות ל”קו לעובד” מדווחות על פניות חוזרות ונשנות לחברת כח האדם בבקשה לסיוע, שנענתה בשלילה או בהפניה למשרדי “קו לעובד”.

וידוי ביצוע התשלומים – “הלשכה תוודא תשלומי המעביד לביטוח הרפואי ולחשבון הפיקדון (לאחר התקנת תקנות בעניין זה ) ותדווח לממונה על כל מקרה של אי ביצוע תשלום כנדרש על ידי המעסיק וכן על אי תשלום שכר או אי מילוי תנאי ההעסקה.” – כל מילה מיותרת.

ביקורי עובדים סוציאלים – על פי הנוהל – ישנה חובה בביקור טרם ההשמה, ביקור בחודש הראשון לעבודה, ובמהלך כל תקופת ההעסקה – לפחות אחת לשישה חודשים. ועוד –  “קיים חשש לאלימות, הטרדה מינית, העסקת העובד הזר שלא במתן טיפול סיעודי למטופל או אירוע חריג או הפרה חמורה אחרת מצד המעסיק או העובד, חובה על העובד הסוציאלי האחראי ועל מנכ”ל הלשכה לדווח בכתב ובאופן מיידי על כך לממונה.”

תמורת שירותיהן, רשאיות חברות כח האדם לגבות מהמעסיק עד 70 ש”ח בכל חודש, ועד 2,000 ש”ח בעבור השמה, אחת לשנה לכל היותר, גם אם הושמו מס’ עובדים אצל אותו מעסיק באותה שנה.

 

חברות הסיעוד, או בשמן הרשמי “נותני שרותים”, הן אלו שזכו במכרז של המוסד לביטוח לאומי, ותפקידן מתן שירותי סיעוד לזכאים לגימלת סיעוד. בפני הזכאים שתי אפשרויות – קבלת מטפלת סיעודית ישראלית למס’ שעות בשבוע (22 לכל היותר), המועסקת על ידי חברת הסיעוד בלבד, או “פדיון” גמלת הסיעוד בכסף המועבר לידי המטפלת הזרה, כחלק משכרה החודשי. על כל חברות הסיעוד הזוכות במכרז, לעמוד בכל תנאיו על מנת להמשיך ולהתקשר עם הביטוח הלאומי.

הביטוח הלאומי משלם לחברת הסיעוד, בעבור כל עובדת, סכום כולל של כ- 48 ש”ח לשעה (נכון ל- 1.1.2013). מתוך סכום זה, מקבלת העובדת בפועל שכר מינימום בגובה 23.12 ש”ח לשעה, ותוספת חודשית של זכויותיה הסוציאליות בגובה של כ- 10%. חשוב לציין כי הסכום אותו מעביר הביטוח הלאומי לחברות (גם אם אינו מגיע לעובדת) בעבור כל עובדת כולל תשלומים בעבור דמי הבראה, ימי חג, ימי חופשה, ביטוח לאומי, פיצויים, פנסיה, הדרכת עובדים, מתנת חג, נסיעות ומחלה.

המעסיק, שאינו מודע לרכיבים השונים בשכר העובדת, משלים לה את שכרה לשכר המינימום לפי סה”כ הסכום אותו קיבלה העובדת מחברת הסיעוד, כך שהעובדת למעשה לא מקבל תשלום באופן שוטף בעבור כל הרכיבים עליהם משלם הביטוח הלאומי.  לדוגמא – חברת הסיעוד העבירה לעובדת סך של 1800 ש”ח בחודש. מתוכם 1600 ש”ח הם בעבור שעות עבודתה, ו- 200 ש”ח נוספים בעבור כל התוספות. המעסיק, שיודע כי שכר המינימום הינו 3600 ₪, מפחית מכך את הסכום שהתקבל מחברת הסיעוד, ומשלם לעובדת 1800 ₪ נוספים. בסופו של כל חודש, העובדת קיבלה את שכר המינימום בלבד, ללא כל תוספת בעבור חופשה, הבראה, נסיעות וכו’.

החברות הללו אחראיות על הפקדת הכספים שקיבלו מהביטוח הלאומי לשם פיצויים ופנסיה בקרן מיוחדת, ולהעבירם לידי העובדות עם סיום העסקתן. לצערנו, גם היום, לאחר מספר רב של פרסומים של הביטוח הלאומי המזכירים לחברות את חובתן להעביר את הכספים הללו לידי העובדות, עדיין אנו נתקלים מידי שבוע בחברות סיעוד המערימות קשיים על העובדות לקבל את כספן.

אם נעשה חשבון די פשוט, נמצא כי חברות הסיעוד גורפות לכיסן סכומים העומדים על מאות מליוני שקלים בשנה בזכות אותם קשישים הבוחרים לקבל דרכן את גמלת הסיעוד.

כמובן שגם על חברות הסיעוד מוטלות חובות בהתאם לתנאי המכרז של הביטוח הלאומי, וגם כאן חובות רבות אינן מיושמות בפועל. לדוגמא:

ביקורי עובדים סוציאלים – “נותן השירותים מתחייב לקיים ביקורי בית על ידי עובד מקצועי בביתו של הזכאי אחת לחודשיים לפחות לשם פיקוח על אופן הענקת השירותים, היקפם ואיכותם” – עובדים ומעסיקים רבים מדווחים על ביקורים בתדירות של אחת לשנה, ובמקרים מסויימים על אי קיום ביקורים כלל.

שכר – “על נותן השירותים חל איסור להעביר את השכר לחשבון בנק אשר אינו של המטפלת עצמה… וכן חל איסור להימנע מלספק למטפלת תלוש שכר בכל חודש” – גם היום אנו מוצאים חברות רבות המעבירות את השכר לעובדת באמצעות המחאה, לידיה או לידי המעסיק על אף שברשות העובדת חשבון בנק. כמו כן נוהגות חברות הסיעוד לשלוח את תלוש השכר בדואר לבית המעסיק, ובידי המעסיק נתונה הבחירה האם להעביר לידי העובדת את התלוש או לא.

הכשרה – “נותן השירותים מתחייב כי המטפלות שיועסקו על ידו למתן שירותים יוכשרו על ידו למתן שירותים” – עד היום נתקלנו בחברות בודדות שאכן סיפקו הכשרה, וגם אז, בת מס’ שעות בלבד.

בעבר, חברות הסיעוד וחברות כח האדם היו למעשה גוף אחד. עובדה זו יצרה ניגוד עניינים בולט. לדוגמא, על מנת שחברות הסיעוד יקבלו סכומים גבוהים יותר מהביטוח הלאומי, היה זה מעניינן שיהיו רשומים בחברה מספר רב ככל היותר של עובדים. לשם כך, בכובען כחברות כח אדם, ייבאו מספר רב ככל הניתן של עובדים חדשים לישראל, גם אם לא היה בכך צורך ממשי, תוך שכנוע מעסיקים להחליף עובדות שלא לצורך. בעקבות בג”צ אחיעוז ואח’ נגד משרד התמ”ת, הוחלט בשנת 2007 על חובת הפרדה בין חברות סיעוד לחברות כח האדם. דרישת ההפרדה נועדה למנוע מצב של “ניגוד עניינים או טשטוש תפקידים”. לצורך קיום ההפרדה, חובה על הלשכה הפרטית ליצור הפרדה פיזית (דיור הלשכה, מערכת התקשורת, כח האדם ומערכות הניהול) והפרדה מהותית באופן פעילותה.

בפועל – היום רוב חברות סיעוד מחזיקות חברות כח אדם שבבעלותן. אמנם מדובר בשתי ישויות משפטיות נפרדות, לעיתים תחת שמות שונים, אך מדובר באותם עובדים, אשר מפנים את המעסיק והמטפלת מחברת כח האדם לחברת הסיעוד, וחוזר חלילה, על פי נוחיותן.

ישנן מספר דוגמאות בולטות לכך. מעיון בנתונים המופיעים ברשם החברות, ניתן לראות כי החברות אף לא מנסות להסתיר את הקשר ביניהן, לעיתים רושמות את שתי החברות תחת אותה כתובת, ובמקרים מסויימים הבעלים של חברת כח האדם היא חברת הסיעוד עצמה. כך לדוגמא:

  • · חברת הסיעוד “דנאל אדיר יהושע בע”מ”  -בבעלותה חברת כח האדם  “דנאל כח אדם זר לסיעוד לקשישים בע”מ”
  • ·      חברת הסיעוד “עמל סיעודית בע”מ” – בבעלותה חברת כח האדם  “מייג’ור 22”
  • ·      חברת הסיעוד “נתן המרכז הישראלי לרפואה סיעודית” – בבעלותה חברת כח האדם “נתן סיעוד בריאות ורווחה 2007 בע”מ”
  • חברת הסיעוד “תיגבור מאגר כח אדם מקצועי זמני בע”מ” – בבעלותה  “עינת כח אדם לסיעוד בע”מ”
  • ·      חברת הסיעוד “א.ש. סיעוד ורווחה בע”מ” – בבעלותה  “א.ש. (וואן) עובדים זרים בסיעוד בע”מ”

למעשה, כל הטענות המועלות כעת על ידי גורמים כאלה ואחרים במטרה להצדיק את המשך תשלום הגמלה באמצעות חברות סיעוד, ונוגעות לענייני הפיקוח על ההעסקה, ביקורי העובדות הסוציאליות בבתי המטופלים, והסיוע למעסיקים – אין להן מקום במערך השיקולים הכללי. כל זאת כיוון שגם ללא החברות הללו, עדיין ימשיכו העובדות והמעסיקים להתקשר עם חברות כח האדם, שמחובתן לספק את מכלול השירותים החיוניים והנחוצים למעסיקי מטפלות הסיעוד הזרות, אם רק יהיה גוף ממשלתי שיטרח לפקח על כך.