25-12-2014

 מאת: רוני ליבנה

לאחרונה פרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת מחקר חדש אשר עסק בהיקף תופעת העסקת עובדי קבלן ברשויות המקומיות. במסגרת המחקר, שהוזמן על ידי ח”כ איציק שמולי (עבודה), התבקשו עשרות רשויות מקומיות בישראל לספק נתונים על היקפי העסקת עובדי קבלן במשרדי הרשויות. שלא במפתיע, התוצאות אינן מעודדות, אולם לא בהכרח מהסיבה לה היינו מצפים.

הקורא התמים יתפלא לגלות שהמסקנה הגורפת ביותר העולה מהמחקר, אינה קשורה ישירות לנתונים חדשים ומפתיעים על כמות עובדי הקבלן במגזר הציבורי, על הרחבה או צמצום היקף התופעה, או, חס ושלום, על מגמה של קליטת קבוצות עובדים לצורת העסקה ישירה והוגנת במשרדי המגזר הציבורי. המסקנה הגורפת ביותר דווקא מעידה יותר מכל, על הוספת חטא על פשע בסיפור העצוב של העסקת עובדי קבלן בישראל. רשויות מקומיות בישראל אינן נוהגות לאסוף ולתעד מידע על העסקת עובדי קבלן בתחומן. הן גם אינן נוהגות להשתמש במנגנון מעקב אמין או מאגרי מידע מדויקים על המועסקים בביתן פנימה. בולטת עוד המסקנה החד משמעית במחקר, כי רובן המכריע של הרשויות המקומיות, לא נענו לבקשות משרד הפנים, האמון על פעילותן, ונמנעו ממתן תשובות מלאות בתירוצים שונים ומשונים.

מרכז המידע דווקא ניסה ללכת לקראת הרשויות מקומיות, ובשל “קשיים באיסוף מידע” מרשויות מקומיות קטנות, נאלץ לצמצם את יריעת המחקר כך שהתמקד בהעסקה בערים גדולות בלבד. לאחר מכן צומצמה היריעה עוד יותר, והמחקר פנה לבחינת ההעסקה בתחומי החינוך, הרווחה, המשפטים והמהנדסים בלבד. ולמרות זאת, תוצאות מלאות בוששו להגיע, ולגבי אלו שמצאו את דרכן אל מבצעי המחקר – לכל אורך הדו”ח קיימות הסתייגויות והצהרות כי לא ברור אם מדובר בנתונים אמינים ומהימנים. בסופו של יום, לבד משתי ערים שבלטו לטובה ברמת הפירוט (חיפה וראשון לציון), שאר הרשויות המקומיות לא הצליחו להשיב באופן מלא על שאלה פשוטה למדי – מי הם העובדים המועסקים על ידכן?

בכנות, תוצאות המחקר שהציגו תשובות חלקיות ומתחמקות מצד הרשויות לא הרימו הרבה גבות בקרב העוסקים במלאכה. מספרים עמומים וסותרים נזרקים לחלל האוויר כבר שנים רבות בכל פעם שעולה הדיון על העסקת עובדי הקבלן, ובמיוחד כשמדובר במועסקים בשירות הציבורי. למעשה, תופעת אי העברת מידע על העסקת עובדי קבלן בשירות הציבורי נובעת משתי רמות של “סיבוב הנתונים”, אשר בסופו של דבר גורמים לשימור המצב הקיים, המשך ניצול עובדים רבים בישראל.

הרמה הראשונה, היא כאמור בדו”ח האחרון, כמו גם במסמכים רבים לפניו. גופי המגזר הציבורי במדינת ישראל לא מעבירים מידע על העסקת עובדים קבלן, לא אוספים אותו, לא משמרים אותו, לא מעבדים אותו אלא להפך. מדובר במידע נפיץ, כזה שעדיף שלא להתעסק בו כדי להימנע מביקורת וכדי תמיד לשמור את האופציה לומר “לא ידענו”. מצב תמידי של חוסר בנתונים פירושו שלעולם לא נוכל להגיע למספר שלם המעיד על היקף תופעת העסקה בלתי ישירה – הצעד הראשון להכרה וטיפול בבעיה.

ברמה השנייה, גופי המדינה מסתמכים בכוונת מכוון על הגדרה מצמצמת של עובדי קבלן, והדבר חוטא לתופעה כולה. במחקר שהוכן לבקשתה של ח”כ מירב מיכאלי (עבודה) בתחילת 2014, שביקש לקבל נתונים על העסקה בלתי ישירה בשירות המדינה לצורותיה, התקבלו נתונים מביכים ולא אמינים בבירור בעניין היקף העסקת עובדים במגזר הציבורי, כאשר בדומה למחקר האחרון, גם אותו מחקר העיד על עצמו כי לא מדובר בנתונים אמינים. לדוגמה, לפי המחקר שהוזמן לבקשת ח”כ מיכאלי, קיימים רק כ-13,000 עובדי קבלן המועסקים בשירות המדינה ועוד כמה מאות בודדות של עובדי כתף אל כתף. זאת כאשר הערכות כוללות יותר מדברות על מאות אלפי עובדי קבלן המועסקים במגזר הציבורי כיום.

הפער בין נתוני המחקר להערכות נובע במידה רבה מחוסר אחידות בהגדרתה של העסקה לא ישירה בישראל. כך למשל, כ- 85% משירותי הרווחה בישראל מופרטים ומתבצעים באמצעות גופים לא ממשלתיים – עמותות, מלכ”רים, ספקי שירות, חל”צים, חברות פרטיות ועוד ועוד. אולם, לפי הגדרות המדינה והמחקרים שהוצגו, עובדים אלו אינם מוגדרים כעובדי קבלן, ללא סיבה אמיתית. כך גם לגבי אחיות בבית הספר, עובדות סוציאליות, מורי קבלן ועוד ועוד. גם בדו”ח שהוכן לבקשת ח”כ שמולי נקבע כי “יש צורות העסקה שלא כל עירייה או כל מנהל יחידה רואים אותן בהכרח כהעסקה לא ישירה… יש מגוון רחב מאוד של מועסקים שקשה יותר לזהות אותם, ושלעתים לא הרשויות, לא המעסיקים בפועל ואולי גם לא העובדים עצמם תופסים את העסקתם כהעסקה לא ישירה ברשות.”

לפיכך ברור כי לפני שיוכל מרכז המחקר בכנסת להתחיל בכלל בבדיקת “ממדי התופעה”, בדיקה אשר מתבצעת מעת לעת ללא הצלחה מרובה, יש לבחון מי הם עובדי הקבלן בעיני המדינה? האם אכן מדובר רק בעובדים המועסקים דרך חברות כוח אדם? האם כל עובד שאינו מועסק בהעסקה ישירה הוא למעשה עובד קבלן?

רק לאחר שהמדינה תשכיל להרחיב את הגדרת “מיהו עובד קבלן”, כאשר לאותו מונח ייוחסו כל צורות ההעסקה העקיפות, ניתן יהיה לחזות ולהכיר בכמות האמתית של העובדים המנוצלים בישראל. לצד זאת, ברור גם כי שנים רבות של התחמקויות חוזרות ונשנות מצד רשויות המדינה לתת דין וחשבון על צורת ואופן העסקת עובדים בתחומן מעידות על נוהג מכוון, כאשר אותם תירוצים כי “לא ניתן להשיג מידע” משמשים אך כסות המאפשרת את המשך המצב הקיים – צמצום מלאכותי של ממדי התופעה וניצול עובדים בהעלמת עין מכוונת מצד רשויות המדינה, והכל תוך התחמקות ממתן דין וחשבון לציבור על נוהג פסול זה.

הכותבת היא דוברת עמותת “קו לעובד”