30-04-2015

גכגאנו ממשיכים בדיווח על הסיור של צוות עמותת “קו לעובד” במשקי הדרום, שם מהגרי העבודה של ענף החקלאות עמלים בשדות הפלפלים (אתם מוזמנים לקרוא את חלק א’ של הסיור במושב פראן, וחלק ב’ במושב צופר).

במושב נאות הכיכר נפגשנו עם קבוצה של 20 עובדים בזמן הפסקת הצהריים. העובדים מתגוררים מחוץ למושב, כ-20 דקות נסיעה בדרך עפר צדדית ושוממת. העובדים מגדלים זוקיני, פלפלים, בזיליקום ומעט פירות. הם מאוד שמחו להיפגש עמנו וסיפרו שמעולם לא ביקר אותם איש מלבד החקלאי שאצלו הם מועסקים. את מירב המידע לעובדים העברנו בנושא פיצויי פיטורין וזכויות עובדים בסיסיות. העובדים לא ידעו שיש להם זכות לפיצויי פיטורין בתום תקופת חוזה העבודה שלהם וסיפרו לנו שטרם פגישתם עמנו הם לא עודכנו על ידי אף גורם לגבי הזכויות המגיעות להם.

ביקשנו מהעובדים שיספרו לנו על תנאי העסקתם במקום. העובדים מרוויחים 142 ₪ ליום עבודה ועוד 18 ₪ לכל שעה נוספת, סכום הנמוך משמעותית מן השכר הקבוע בחוק. עוד סיפרו לנו העובדים, כי הם מועסקים בימי שבת ומרוויחים 18 ₪ בלבד לשעת עבודה בשבת, כאשר במקום יום המנוחה בשבת, הם אינם עובדים בימי חמישי. העובדים מדווחים כי מעולם לא קיבלו תלושי שכר, וכי את משכורתם הם מקבלים בשני חלקים: חלק ראשון במזומן במהלך החודש וחלק שני מועבר באופן אוטומטי לתאילנד. אין מיידעים אותם לגבי עמלות העברה, אופן העברה או הסכום המועבר.

קבוצת העובדים איתה נפגשנו, המונה כאמור 20 עובדים שביניהם גם אישה אחת, מתגוררת בשני קרוונים המבודדים משאר המושב או מהעובדים האחרים המועסקים באזור. הניתוק משאר העובדים מקשה על העובדים מאוד, ואפילו הליכה למכולת לקניית מצרכים לוקחת זמן רב והופכת למטלה לא רצויה שכן עליהם לסחוב מצרכים רבים דרך ארוכה בחום הכבד. העובדים סיפרו שאין להם ממש איך לצאת מהמושב ושכל יציאה מהאזור עולה הרבה מאוד כסף במונית. במגורים, המכילים לשמחתנו מזגנים, ישנם שלושה חדרי שינה למהגרי עבודה מתאילנד, ועוד חדר שינה לשני סטודנטים לחקלאות שהגיעו מנפאל. המטבח והמקלחות נראו כי שירתו צרכים אחרים כגון בתי אריזה ומחסנים טרם הוסבו לצרכיהם של העובדים במקום.

העובדים נדרשים להשתמש במהלך עבודתם בחומרי הדברה, בעיקר בגידול הבזיליקום, אך הם מעידים כי לא סופקו להם אמצעי המיגון כנדרש, והם לא הודרכו בנוגע לשימוש מבוקר בחומרי הדברה. לפני זמן מה, סיפרו העובדים, נפטר אחד העובדים בשנתו. למרות האירוע המטלטל, איש מהעובדים לא ידע לספר מה קרה לאותו עובד, וכל הידוע להם זה שאותו עובד פונה בבוקר שלמחרת על ידי אמבולנס.

דגכבהמשך הביקור נפגשנו עם שני סטודנטים לחקלאות שהגיעו מנפאל כחודש טרם לכן. הסטודנטים הגיעו במסגרת המרכז הבינלאומי למשתלמים בחקלאות בערבה וקיבלו ויזת סטודנט לשנה. יחד איתם הגיעו עוד 167 סטודנטים מנפאל שפוזרו במשקים שונים בארץ. על סיפור הבאתם של סטודנטים לחקלאות לישראל והעסקתם כעובדי חקלאות לכל דבר פרסמנו בעבר באתר זה ובעיתונות, ניתן לקרוא עוד בנושא בקישור.

הסטודנטים סיפרו שלתוכנית שאליה נרשמו בנפאל קראו Learn and Earn , במסגרת לימודיהם באוניברסיטה בקטמנדו לניהול לוגיסטי. הם שילמו על כרטיס הטיסה שלהם בנפאל ונאמר להם שכל חודש יופחת תשלום עבור הלימודים מהמשכורת החודשית שלהם, כאשר הכסף לשכר הלימוד יועבר באמצעות החקלאי אצלו הם מועסקים/מתמחים. לסטודנטים יום לימודים אחד בשבוע בשפה האנגלית ובכל שאר הזמן הם מועסקים בעבודות חקלאות כאחרון העובדים במקום. עמדתנו היא שניכוי שכר הלימוד ממשכורתם החודשית של העובדים הינה בעייתית. ראשית, אין זה מתפקידו של החקלאי לגבות שכר לימוד עבור מוסד אקדמי, ושנית, כריכת תשלום שכר הלימוד לתפוקתו ולעבודתו של העובד/סטודנט אצל החקלאי עשויה להוביל לפגיעה בעובדים.

 

לעין תמר חזרנו לאחר ביקור במקום שנערך על ידי צוות עמותת “קו לעובד” לפני כשנה, את הרשמים מאותו ביקור תוכלו לקרוא בקישור. נפגשנו עם כ-30 מהגרי עבודה תאילנדים המועסקים במקום ומגדלים פלפלים, מלונים ואבטיחים. הפגישה התקיימה באזור מגורי העובדים, אסופה של כ-20 קראוונים, חלקם מתפקדים וחלקם מפורקים לחלוטין, הנמצא מחוץ למושב.

העובדים סיפרו לנו שהם משתכרים כ-142 ₪ ליום עבודה בן 8 שעות, ו-18 ₪ לכל שעת עבודה נוספת, ושהם מועסקים בממוצע 10 שעות ביום. הם אינם מקבלים תלושי שכר, כאשר מדי חודש הם מקבלים מקדמה במזומן על סך 500 ₪, ועוד 1000 ₪ מועברים מכל עובד, באופן אוטומטי, למכולת של המושב עבור הקניות שיעשה באותו חודש. את שאר הכסף הם מקבלים בצ’ק וחברת ערבה מעבירה עבורם את הכספים לתאילנד, בעבור עמלה בגובה 2%. לעובדים מעולם לא נפתח חשבון בנק ואין להם גישה לשירותי הדואר לשם העברת הכספים באופן עצמאי.

העובדים נדרשים לעבוד עם חומרי הדברה, אולם רק לחלקם סופקו אמצעי מיגון נאותים המגנים על דרכי הנשימה. כלל העובדים לא זכו לקבל אמצעים למיגון הגוף מפני החומרים הכימיקלים (כגון כפפות, וביגוד) כנדרש בחוק. את העבודה עם חומרי ההדברה הם מבצעים כשלוש-ארבע פעמים בשבוע במשך 3 שעות בכל פעם.

העובדים מתגוררים באזור המזכיר “בית קברות לקרוואנים”. כ- 20 קרוואנים מפוזרים על פני שטח גדול, חלקם מאוכלסים וחלקם לא, בכל קרוואן ישנים בין 4 ל-8 עובדים. המזגנים, הדרושים להגנה מפני החום הכבד באזור, מאולתרים, ובחלק מהמבנים מונחים על דליי פלסטיק לתמיכה. אין לעובדים מרחב משותף ממוזג ובחודשי הקיץ כאשר הטמפ’ נוסקת אל מעל לארבעים מעלות, בלתי אפשרי לשבת מחוץ לחדרים הממוזגים.  לכל קרוואן שירותים ומקלחת, כאשר לעיתים 8 עובדים נאלצים לחלוק את המקלחת היחידה.

בביקורנו באזור הערבה ודרום ים המלח נתקלנו בתופעות כגון מגורים בלתי ראויים, הדברה ללא מיגון, פגיעה בזכויות עובדים בסיסיות כגון אי תשלום שכר מינימום, חוסר מודעות או הבנה מצד העובדים לגבי הנעשה במשכורתם בין השאר בשל אי מתן תלושי שכר באופן מסודר ועוד.  מסיפורי העובדים עולה תמונה לפיה לעיתים קרובות מעסיקים לוקחים לעצמם את הזכות לקבל החלטות בעבור העובדים תוך מניעת מידע בסיסי מהם בניגוד לחוק, כגון מידע על גובה המשכורת שהועברה להם, על כמות השעות לפיהן חושבה משכורת זו, על הסכומים שנוכו בגין הוצאות נלוות, על זכויותיהם לפתוח חשבון בנק ולשלוט באופן העברת הכספים שהרוויחו באופן מלא, על הצורה בה ניתן להסתייע בשירותי הבריאות באופן חופשי ובשפתם ועוד ועוד.

את תלונות העובדים ששמענו בסיורים העברנו לרשויות הרלוונטיות כגון משרד הכלכלה ורשות ההגירה. טרם התקבלה תגובת המשרדים.