עתירת ההסכמים הבילטרליים: המסר עבר?

העתירות נולדו על רקע תופעת גביית דמי התיווך ממהגרי עבודה (7,000$-18,000$ לאדם), המשעבדת אותם להלוואות מגורמים מפוקפקים, ניצול ועוני. התופעה הנלוזה אחראית גם לאפקט "הדלת המסתובבת", המייצר אינטרס להביא עוד ועוד עובדים תמורת דמי תיווך ולהיפטר מאלו שכבר שילמו אותם, גם אם הם עוד לא החזירו את חובותיהם.

העתירות חוללו, ללא ספק, שינוי תודעתי ביחס לתופעה ולצורך להתמודד איתה – בראשית הדרך הממשלה לא הייתה בקיאה בחומר ו/או מודעת לבעיה, אך עם השנים השתנתה עמדתם וגורמים רבים, בראשם משרד הפנים, הפכו ללוחמים נחושים למען ההסכמים. הודות לעתירות, מרבית העובדים בחקלאות ובניין מגיעים היום לישראל ממדינות שיש עימן הסכמים בילטראליים – תאילנד (בחקלאות) ורומניה, בולגריה, מולדובה וסין (בבניין) – ואינם משלמים דמי תיווך. לקבוצה זו, הנאמדת בכ-39,000 עובדות ועובדים, צפויים להצטרף עובדי הסיעוד מהפיליפינים, המהווים כשליש מעובדי הסיעוד בישראל.

למרות נכונותה של המדינה לפעול לקידום ההסכמים והכרתה בחשיבותם, המילה האחרונה בנושא עוד לא נאמרה: ראשית, דמי התיווך עולים כל הזמן, ומרבית מהגרי העבודה אינם מוגנים באמצעות הסכמים. שנית, עדיין מופעל לחץ חזק – בידי גורמים רבי עוצמה – לפרוץ את ההסכמים שכבר נחתמו ולמצוא דרכים להביא לישראל עובדים שלא במסגרתם. כאשר המדינה אינה מתעדפת במובהק את המסלול הבילטראלי, ורק "ממליצה" עליו ו"בוחנת אותו" – המסר מחלחל.

חשוב לזכור גם כי ההסכם עם הפיליפינים טרם פורסם. לכשיפורסם, עלינו לבחון אותו בעין מקצועית ולמדוד את השפעתו על העובדים. חשוב לא פחות לקדם הגנות מול מדינות נוספות, דוגמת הודו, אותה הזכירה המדינה במהלך הדיון כשציינה כי ישנם קשיים דיפלומטיים בקידום הסכמים בילטראליים מולה (אלפי מהגרי עבודה מהודו, בכובעים שונים, נפגעים מעבריינים ומשלמים סכומי עתק). מכיוון שעובדים הודים אומללים מגיעים אלינו מדי שבוע ומספרים את סיפוריהם הקשים – נמשיך ולהיאבק, עבורם ועבור חבריהם, על הגנה והסדרת הגעה – בכל הערוצים העומדים לרשותנו.

לכתבתו של ביני אשכנזי בדה מרקר: https://www.themarker.com/law/.premium-1.6761139

לכתבתו של ניצן צבי כהן ב דבר ראשון: https://www.davar1.co.il/165066/