מאת רוני מרגלית
את אחד במאי כיום הפועלים החלו לציין לראשונה ב-1890, ארבע שנים לאחר המהומות האלימות שהתרחשו כאשר עובדים הפגינו בשיקגו למען הזכות ליום עבודה של 8 שעות בלבד. אותה זכות בסיסית שלמענה הפגינו אותם עובדים אמנם מעוגנת כיום בחוק שעות עבודה ומנוחה בחוק הישראלי, אך לא מגנה על כלל העובדים במשק. רק בחודש שעבר קבע בג"ץ באופן חד משמעי כי עובדות הסיעוד – שזמינות עבור הקשיש בו הן מטפלות 24 שעות ביממה – אינן זכאיות לתשלום שעות נוספות. קביעה כזו מחריגה את העובדות המוחלשות והלא מאורגנות מן החוק הישראלי, ופותחת פתח לפגיעה עתידית גם בעובדות ישראליות המועסקות בתחום הסיעוד.
עד האינתיפאדה הראשונה עובדים פלסטינים מהשטחים הכבושים עבדו בעבודות הקשות והתובעניות בשכר זעום ובתנאי ניצול. לאחר שהוטל סגר ממושך על השטחים החלה הבאת עובדים מעבר לים שמאז הלכה וצברה תאוצה עד שהפכה לעובדה קיימת ולמדיניות ברורה של ישראל. כיום מדינת ישראל מביאה עובדי בניין מסין ומבולגריה, עובדי חקלאות מתאילנד ועובדות סיעוד (כ-80% מהן נשים) מהפיליפינים, מהודו, מנפאל ומסרי לנקה.
על מנת להגיע לעבוד בארץ, מהגרי העבודה נאלצים לשלם "דמי תיווך" בניגוד לחוק בין 8,000 ל-30,000 דולר לעובד. את הסכומים המגיעים למיליוני שקלים בשנה גורפות חברות כוח האדם הישראליות. רק באחרונה נחתמו הסכמים בילטרלים בין ישראל לתאילנד ולבולגריה שבמסגרתם מפוקח תהליך הבאת העובדים לארץ ויש איסור על תשלום עמלות, אך בינתיים עובדים ממדינות אחרות ממשיכים לשלם. עובדים שמגיעים לעבוד בישראל לאחר ששילמו את הסכומים הללו, חוששים לאבד את מקום עבודתם פן לא יחזירו את ההלוואות שלקחו לתשלום דמי התיווך. לכן בשנה עד השנתיים הראשונות לעבודתם הם מפחדים להתלונן על הפרות זכויותיהם.
עובדים פלסטינים הנפגעים בתאונות עבודה משלמים על הניצול לא רק בקיפוח זכויותיהם אלא אף במחיר בריאותם – מעבר לסבל הבריאותי והנפשי הנגרם בשל פציעה, כאשר המעסיקים מתנערים מאחריות כלפיהם העובדים נדרשים לשלם על טיפולים דווקא כשאיבדו את הכנסתם. הסחבת, העיכובים ומניעת טיפולים רפואיים כפי שהיא נעשית כיום בשל סרבול בירוקראטי שנוקט הביטוח הלאומי מהווים אפלייה בוטה ואכזרית של עובדים שאינם תושבי ישראל.
רק לפני שבוע התבשרנו כי ועדת שרים לחקיקה אישרה הצעת חוק האוסרת על מהגרים מאפריקה לשלוח כסף או רכוש לחו"ל בעת שהייתם בישראל ואף מגבילה את סכום הכסף עמו יותר להם לעזוב את הארץ לשכר מינימום בלבד. כל עובד בישראל זכאי לקבל את מלוא זכויותיו – ללא קשר למעמדו. מעבר לפגיעה החמורה והבעייתית בפליטים ןבמבקשי מקלט, אוכלוסיה אשר על-פי חוק אמורה להשתכר פחות מאחרים תהיה מועדפת על מעסיקים הרוצים לחסוך בהוצאות והללו ימנעו מהעסקת ישראלים אשר ידרשו את זכויותיהם.
את המחיר על ניצול עובדים משלמים כולנו: ראשית ניצלו את הפלסטינים, אז ניצלו את מהגרי העבודה, אז את העולים מבריה"מ ומאתיופיה, וכיום מאבטחים ומרצים, מנקות ועובדות סוציאליות – מועסקים כעובדי וכעובדות קבלן. כיום יותר מתמיד אנו עדים להפרת זכויות שיטתית המטפסת מעלה, גם אל העובדים החזקים במשק: רופאים, אחיות ועובדי הייטק- מדווחים אף הם על הפרת שיטתית של זכויותיהם. ניצולו של עובד אחד ושל קבוצה אחת בחברה, הינו תחילתו של מדרון תלול המאפשר ניצול ופגיעה דורסנית בחברה כולה. זהו מחירה האמיתי של העסקה נצלנית ולכן אל לנו לאפשר ניצול של אף עובד ואף עובדת ולהילחם על העסקה הוגנת עבור פלסטינים, פליטים ומבקשי מקלט, מהגרי עבודה ועובדי קבלן ישראלים, כך שהחוק הישראלי יגן על כלל העובדים בישראל.
המאמר פורסם גם באתר Ynet
