18-02-2014

ביום רביעי 19.2.2014 התכנסה ישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה ודנה בתקנות הכניסה לישראל (אזורים גיאוגרפיים), התשע”ד-2013 ובתקנות הכניסה לישראל (אמצעי בקרה על מעבר עובדים זרים בענף הסיעוד), התשע”ד–2013 . בתום הישיבה אושרו התקנות.

לקראת הישיבה, שלחו הארגונים עמדת קו לעובד, המוקד לפליטים ולמהגרים והאגודה לזכויות האזרח בישראל עמדה מפורטת בעניין התקנות, להלן יובא תקציר של עמדת הארגונים.

התקנות, שעניינן הוא בהטלת מגבלות על מספר המעסיקים שביניהן תוכלנה לעבור מהגרות עבודה המועסקות בתחום הסיעוד, וכן בהטלת מגבלות על האזורים הגיאוגרפיים בהם תותר העסקתן, מבקשות לייסד הסדר שנפסל בעבר במפורש על ידי בית המשפט העליון כבלתי חוקתי (בג”ץ 4542/02).

התקנות עתידות, בעיקרן, לפגוע בנשים. את רוב רובן של המשרות בתחום הסיעוד מאיישות מהגרות עבודה. אם תאושרנה, התקנות תאפשרנה לכפות על מהגרות עבודה בתחום הסיעוד לעבוד עבור מספר מצומצם של מעסיקים, ולסכל – אם לא להכשיל  – את יכולתן להיחלץ ממצבים של העסקה פוגענית. עובדות לא תעזנה להתפטר מעבודתן, גם בסיטואציות פוגעניות, משום החשש שהדבר יקפח את האפשרות הנתונה להן להוסיף ולעבוד בישראל. כפיה זו תצטרף לכפיה הכלכלית רבת העוצמה הנוצרת בשל דמי התיווך המופקעים שמהגרות עבודה משלמות תמורת הסדרת עבודתן בישראל. התקנות צפויות להרחיב לאין שיעור את מימדי השהייה שלא כדין בישראל, נוכח הקלות בה יישללו רישיונות ישיבתן של מי שבאו לישראל כדין, ויחייבו הבאת מהגרות עבודה נוספות לישראל, גירושן, וחוזר חלילה, הכל בניגוד למדיניות הממשלה ותוך העשרת כיסיהן של חברות כוח האדם בסיעוד.

ה”צורך” בהטלת מגבלות על עובדות הסיעוד באופן המוצע בתקנות אינו נתמך בנתונים עובדתיים המצביעים על תופעות של ריבוי מעברים בין מעסיקים בענף הסיעוד. הדבר מעורר סימני שאלה באשר לתכליתן של התקנות, ובאשר לממשות קיומה של התופעה עמה הן מבקשות, כביכול, להתמודד.

תקנות אמצעי הבקרה מאפשרות לשלול את רישיון העבודה של מהגרת עבודה בגין “ניצול לרעה של האשרה והרישיון”. על פי נהלי משרד הפנים, על עובדות בתחום הסיעוד ממילא מוטל איסור על עזיבת המעסיק ללא מתן הודעה מראש. המסקנה היא כי תקנות אמצעי הבקרה מבקשות ללכוד ברשתן את מי שהתפטרו מעבודתן תוך מתן הודעה מראש כדין, עברו ממעסיק למעסיק כדין, מועסקות אצל מעסיק בעל היתר העסקה ולא הפרו את תנאי רישיון ישיבתן או שהו שלא כדין בישראל!

מטרתן המוצהרת של תקנות האזורים הגיאוגרפיים, היא להבטיח כי מעסיקים המתגוררים באזור הפריפריה יוכלו להעסיק מהגרי עבודה, נוכח “שיעור ההתפטרויות הגבוה יחסית של עובדים זרים ערב התקנת תקנות אלה”. הדרך לסייע למעסיקים בפריפריה היא באמצעות מתן תגמול נאות לעובדות המועסקות שם, שיהווה פיצוי על הקושי המיוחד הכרוך בכך, ולא באמצעות ענישה והטלת סנקציות.  הקשיים במציאת עובדות לעבודה בפריפריה טמונים בגורמים אובייקטיבים, בראשם הקושי של מהגרות העבודה לחיות ולעבוד בפריפריה, בדרך כלל בהיעדר מסגרות קהילתיות, מקומות לפולחן דתי, ארגוני סיוע או רשתות של תמיכה חברתית, הנמצאות במרכזי הערים. מלכתחילה מגיעות מהגרות העבודה לשוק עבודה מתוחם ומוגבל, שמטיל מגבלות עמוקות על חירות ההתקשרות שלהן. אין להגביל חופש זה אל מעבר להגבלתן להעסקה כדין אצל מטופל סיעודי המחזיק בהיתר העסקה. בנוסף, החלוקה לשלושה אזורי ההעסקה – תל אביב, מרכז ופריפריה – מובילה להתפלגות בלתי פרופורציונאלית של גודל ה”שוק”. באזור תל אביב ובאזור המרכז רשומה כמות כפולה בערך של מטופלים המחזיקים בהיתרי העסקה בתחום הסיעוד בהשוואה לאזור הפריפריה. עובדה זו צפויה להקשות על מעבר בין מעסיקים באזור הפריפריה, ולייסד משטר המבוסס בפועל על כבילה למעסיק לגבי עובדות שעבודתן תותר באזור זה בלבד, בניגוד לפסיקת בג”ץ.

נדגיש: אין חולק, כי על מדינת ישראל מוטלת חובה להבטיח את כבודם ואת רווחתם של קשישים ושל אנשים עם מוגבלויות, הזקוקים לטיפול סיעודי. ואולם, כבילת מהגרות עבודה למעסיקיהן, ניצול מצוקתן הכלכלית, הרחבת הפגיעה בזכויותיהן כעובדות ושיסוי אוכלוסיות מוחלשות – מהגרות עבודה מצד אחד, וקשישים ואנשים עם מוגבלויות מצד שני – אלה באלה, אינם תחליף למדיניות רווחה ניאותה.

אנו קוראים לוועדה שלא לאשר את התקנות.

לדו”ח המלא –  עמדת ארגוני זכויות אדם – תקנות בסיעוד