05-07-2010

מאת: חדוה ישכר, חברת ועד מנהל, חברת ועדת כספים

המקום: משרדנו בתל אביב – יפו. הזמן: סוף דצמבר 2009, שעת קבלת פליטים ומבקשי מקלט ביום שלישי אחד אחרי הצהריים. אחמד אבן חסן (כל השמות המוזכרים כאן הינם שמות בדויים), פליט מדרפור, מתיישב נרגש מעט על קצה הכסא שממולי. אני מתבוננת בתצלומו המופיע בדרכון המרופט שהוא מגיש לי. בתמונה נראה גבר בשנות העשרים המאוחרות לחייו. הוא לובש ז’קט כהה ומעונב בעניבת פסים. האם לכבוד הצילום לבש את מיטב בגדיו, או שכך נהג להופיע יומיום במשרדו? ובמה עסק? מכושר הביטוי המצויין שלו באנגלית ניתן להסיק שהוא בוגר מכללה או אוניברסיטה. אך אין זה המקום הנכון ולא הזמן המתאים לדבר על עברו, ואני מבליגה על סקרנותי ואינני מתעניינת אלא בשלומו היום. הוא מחייך. אם שלומו היה טוב הוא לא היה ממתין שלוש שעות לשיחה עם עובדת ב”קו לעובד”. בהתנדבות, אני מבהירה, במה אוכל לעזור?

אבן חסן מתחיל לספר את סיפורו המתייחס לשמונה שבועות שבין 1 באוגוסט ל-17 בספטמבר 2009, שבהם הועסק בעבודות ניקיון בסניף גדול של רשת מרכולים הנמצא בקניון פופולרי באזור תל אביב. מעסיקו הוא קבלן עובדים בשם עלי, שעליו אין לו שום מידע נוסף מלבד מספר הנייד שלו. אותו עלי הבטיח לשלם לו 20 ש”ח לשעת עבודה ואבן חסן הסכים לעבוד 6 ימים בשבוע, כ-15 שעות בכל יום ולפעמים גם בלילות.

ב-10 בספטמבר הוא שאל בפעם הראשונה מדוע שכרו לחודש אוגוסט מתעכב ונענה בתשובה המנחמת: “תקבל מחר”. עד מהרה, ובעזרת חבריו, הבין אבן חסן ש”מחר” בשפת מעסיקו הוא “לעולם לא” בשפת המציאות הפשוטה של עובדים כמוהו. הוא החליט שלא להמתין עוד, וב-17 בחודש הוא חזר ודרש מעלי את שכרו והודיע לו שהוא עוזב את העבודה. שכרו לכל תקופת עבודתו – 585 שעות בסה”כ – הסתכם ב-11,700 ש”ח.

עלי שילם לו 4500 ש”ח במזומן והפקיד בידיו שני צ’קים דחויים לפדיון באוקטובר (3000 ש”ח) ובינואר 2010 (4200 ש”ח). באוקטובר נסע אבן חסן לסניף של הבנק הבינלאומי בקריית גת, לשם הופנה על ידי עלי, אף על פי שחשבונו של האחרון אינו מנוהל שם. פקידת הבנק הודיעה לו חד-משמעית כי לצ’ק שבידיו אין כיסוי והוא מיהר להתקשר לעלי. מאותו רגע נעלם עלי כאילו בלעה אותו האדמה.

בדצמבר שמע אבן חסן מחבר על “קו לעובד” והנה הוא כאן, אומר שהוא חושש שגם הצ’ק שמועד פדיונו מתקרב הוא צ’ק כוזב ושואל איך נוכל לעזור לו. על הצ’ק היה רשום שמה של בעלת החשבון. במקום כתובת נרשם תא דואר ומספר של טלפון נייד. בלי ציפיות גדולות לתגובה טילפנתי למספר הרשום ולהפתעתי נעניתי מיד. “האם עלי נמצא בסביבה?” “לא”, ענה קולה של אשה. האם היא אשתו של עלי? “ומי רוצה לדעת?” הצגתי את עצמי ושאלתי איך הגיע צ’ק מחשבונה לידי עובד של בן זוגה. “תשאלי את עלי”, ענתה בקוצר רוח ולא הסכימה למסור לי את מספר הנייד שלו. בלית ברירה ניסיתי את המספר שאבן חסן מסר לי והנה, עלי על הקו. אין ספק שהיה מעודכן, מפני שעוד לפני שהספקתי לומר מילה אחת הוא הזדעק וצווח: “מה את מציקה לאשתי? מה אתך? מאמינה לאחד שמלכלך עלי כבר חודשים? אני הולך לתבוע אותו על סחיטה באיומים ועל הנזקים שהוא הביא עלי, וגם אותך. את כולכם שם. את יודעת שהוא איים עלי? שהוא סחט ממני ארבעת אלפים שקל? והוא בכלל עבד אצלי? שיביא כרטיס נוכחות”.

הנחתי לו לרוקן את כיס המרה עד תומו והשבתי: “תרגיע, הרי הוא מחזיק אצלו צ’קים בלי כיסוי שלך ושל אשתך. שמו כתוב עליהם בכתב ידך. רוצה שאמשיך?” הזכרתי לו שהעובד חתם על כרטיסי נוכחות וציינתי כי אני מתכוונת לבקש אותם מן האחראים על עובדי הניקיון ברשת המרכולים, ובאותה הזדמנות להתלונן עליו כעל מעסיק המפר בשיטתיות את חוקי העבודה. גם מכתב למשרד התמ”ת על הלנת שכר ועל אי תשלום שכר מינימום כבר נמצא בצנרת. פירטתי את דרישותינו ממנו במקרה שאבן חסן יחליט להגיש נגדו תביעה בבית הדין לעבודה: הפרשי שכר מינימום, תשלום עבור עבודה בשעות נוספות ובלילות, דמי נסיעות שלא שולמו, פיצויים על הלנת שכר ועל ימי העבודה שבוזבזו במרדף אחר השכר המולן והחזר של דמי הנסיעה המטרטרת לקריית גת. עלי ניתק את השיחה.

אבן חסן הסתכל עלי במבט של “אמרתי לך” והחליט להמשיך בתביעה. לא עברו עשר דקות ושמו של עלי הופיע על צג הטלפון המצלצל של אבן חסן. יש לו הצעה חדשה. הוא מבקש להיפגש עם אבן חסן כדי לשלם לו במזומן 3000 ש”ח ולהפקיד בידיו צ’ק חדש על יתרת החוב לפדיון בתחילת מרץ. אנחנו מחליטים לקבל את ההצעה. למחרת הצלחתי לאתר את האחראית על עובדי הניקיון בסניף הרשת שבו הועסק אבן חסן, סיפרתי לה על תלונת העובד וביקשתי ממנה להעביר אלינו את כרטיסי הנוכחות שלו. האחראית הפנתה אותי לממונה עליה במחלקה לכוח אדם בהנהלת הרשת, ואילו הממונה ביקשה לפקסס אליה – ו”בדחיפות” – את “פרטי המקרה” כדי שתוכל לברר, לאמת, לבדוק ולחזור אלי “בהקדם” עם תשובה מלאה. למותר לציין שעודני מחכה לתשובתה.

כחודש לאחר מכן, בתחילת אפריל, חזר אלינו אבן חסן ובפיו שתי בשורות. הטובה – שחלק משכרו הועבר אליו במזומן כפי שהובטח לו. הרעה והבלתי מפתיעה בעליל היא, כי גם לצ’ק שנמסר לפדיון במרץ לא היה כיסוי. עכשיו היה אבן חסן להוט לתבוע את עלי וללכת עד הסוף כלומר, לתבוע כל מה שאפשר בנסיבות האלו. הצעתי שאדבר שוב עם עלי, בניסיון אחרון לפתרון בדרכי שלום, לפני העברת התלונה לטיפול משפטי. עלי מיהר לענות לצלצול הטלפון, כאילו המתין, ואולי אף התכונן לשיחה הזאת, ובלי הקדמות מיותרות הודיע שלדעתו הוא כבר שילם את חובו לאבן חסן ולכן ראה לנכון לבטל את הצ’ק האחרון שהפקיד בידיו. הפעם הרגשתי שסבלנותי פוקעת והודעתי לו שאבן חסן נחוש לתבוע אותו, וכי הצ’ק ישמש כראיה לחוסר תום לבו. לפתע הוא ריכך את קולו ושאל אם יוכל להיפגש אצלנו עם אבן חסן כדי לסיים את הפרשה.

לא פעם מעסיקים מציעים להיפגש במשרדנו עם העובד המתלונן נגדם בטענה שרק בנוכחותנו יהיו מוכנים להסדיר את עניינם אתו. למדתי להתייחס בספקנות להצעות הללו, לאחר מקרים רבים שבהם המעסיק לא בא לפגישה שהוא עצמו יזם, והעובד המאוכזב הושפל פעם נוספת. אך היום מצאנו חידוש: עלי הופיע ועמו חברו – מוחמד, שמעתה, כפי שהסביר לנו, הוא קבלן המשנה שלו והאחראי על תשלום השכר לעובדים. עוד הוא מדבר ומוחמד הוציא מכיסו פנקס צ’קים וביקש ממני עט. הפעם, אני מבינה, מוצעת לנו עסקה סיבובית שבה מוחמד ימסור לאבן חסן צ’ק מחשבונו הפרטי לפדיון בחודש הבא עלינו – יולי 2010. אך אבן חסן מסרב. הוא איבד את אמונו בעלי ואינו מוכן לעסקאות צ’קים חדשות. הוא רוצה את שכרו במזומן, ועכשיו, ואני תומכת בעמדתו. עלי לא מוותר ומשתמש בשירותי כמתרגמת ובתנועות ידיים נמרצות כדי לשכנע את אבן חסן שהכסף מובטח לו, וכי אם יאכזב אותו שוב יהיה מוכן לעמוד למשפט ולשאת בתוצאות.

ולפתע הוא שואל אותי אם אנחנו מטפלים גם בבעיות של עובדים פלסטינים. בוודאי, אני עונה, על מה מדובר? על אישור מעבר לעובד פלסטיני בישראל, הוא עונה. העובד המסורב הוא אחיו של מוחמד שהספיק בינתיים לחתום על הצ’ק ולמסור אותו לידי אבן חסן, הממשיך להביע פקפוק ואי אמון. אך אני מציעה לו לקחת את הצ’ק. יש לי הרגשה שהפעם עלי מתכוון באמת לסיים את הפרשה, המסתכמת כיום ב-4200 ש”ח, שראשיתה באוגוסט 2009 וסופה עדיין פתוח.