עובדים פלסטינים בישראל - קו לעובד G-MS2RT09N2E
Left Menu
עובדים פלסטינים בישראל

עובדים פלסטינים בישראל

נכון ליולי 2016 מועסקים בישראל כ-60,000 עובדים פלסטינים, מרביתם בענף הבניין והיתר בענפי החקלאות, השירותים והתעשייה. בשטחי ההתנחלויות מועסקים כ-25,000 עובדים פלסטינים נוספים, באזורי התעשייה ובחקלאות בבקעה.

בשנים האחרונות מספר העובדים הפלסטינים בישראל נמצא בעלייה מתמדת, בפרט בענף הבניין, שהינו המעסיק הגדול ביותר של עובדים פלסטינים בישראל. נכון לאמצע שנת 2020, עבדו בישראל למעלה מ-80 אלף עובדים קבועים, מתוכם כ-60 אלף בענף הבניין. ענפים משמעותיים אחרים בהם עובדים פלסטינים בישראל הם חקלאות, תעשייה ובריאות.

לקרוא עוד

תעסוקת פלסטינים בישראל נדרשת נוכח האבטלה הגבוהה בגדה המערבית והמשכורות הנמוכות יחסית לישראל. תלות העובדים הפלסטינים בישראל צמחה על רקע אפשרויות התעסוקה המוגבלות בשטחים, הנובעות במידה רבה ממדיניותה של ישראל עצמה. זו חששה מאז ומתמיד מפיתוח פלסטיני שיקטין את התלות הכלכלית בה, ונהנתה במשך עשורים רבים מכוח עבודה זול וזמין.

עבודת פלסטינים בישראל דורשת שני היתרים: היתר העסקה למעסיק והיתר עבודה לעובד. עד לאחרונה, העובדים היו  "כבולים" למעסיק שביקש את ההיתר עבורם: שם המעסיק נרשם בהיתר העבודה והם לא יכלו לעבור למעסיק אחר. עזיבת המעסיק מכל סיבה שהיא, כולל תנאי עבודה לא הולמים, התעמרות ויחס גרוע, משמעותה הייתה אובדן היתר העבודה בישראל.

הכבילה למעסיק נועדה, במקור, להיות אחד האמצעים להגן על כוח האדם המקומי. בפועל, במקרה של עובדים פלסטינים, הכבילה הוצדקה גם במטרה לאומית  אחרת, והיא ההגנה על ביטחון אזרחי ישראל, בעודה משמשת להטלת  מגבלות חמורות על  תנועת העובדים וחירותם (כל  העובדים שקיבלו היתר לעבוד בישראל עברו בחינה פרטנית על ידי גורמי הביטחון שהעריכו שלא נשקפת  מהם סכנה ביטחונית).

סחר בהיתרים

מכיוון שקשיים רבים נלווים להליך קבלת ההיתר עבור עובדים פלסטינים, הפתרון הנפוץ הפך להיות העסקת עובדים בקבלנות-משנה. במקביל, מכיוון שעובדים מתקשים למצוא מעסיק בעצמם ולא ניתנה להם אפשרות  להיכנס לישראל לצורך חיפוש עבודה, נכנס בוואקום הזה מתווך המסדר ”היתר פיקטיבי" ועליו שמו של מעסיק בעל היתר העסקה. המעסיק מסכים להסדר תמורת חלק  מדמי התיווך, ובפועל, כמובן, העובד עובד אצל מעסיק אחר.

להערכת קו לעובד כ-48% מהעובדים קונים היתרי עבודה, והמשמעויות הכלכליות של התופעה אדירות: המתווכים מגלגלים בין חצי מיליארד ₪ בשנה (עפ"י בנק ישראל) ללמעלה ממיליארד ₪ (עפ"י ארגון העבודה העולמי).

הרפורמה

בשנת 2016 התקבלה החלטת ממשלה שנועדה לתת מענה לעובדים הפלסטינים בישראל בכל הנוגע לסחר בהיתרים וכבילה למעסיק, וגובש מתווה לרפורמה במודל ההעסקה שלהם. החלטה זו לא יושמה במשך ארבע שנים, עקב דחיות חוזרות ונשנות, ובספטמבר 2020  עתרו קו לעובד והאגודה לזכויות האזרח לבית המשפט העליון בדרישה ליישמה. בעקבות העתירה החלה הממשלה ביישום הרפורמה בדצמבר אותה שנה, בשלב הראשון בענף הבניין בלבד.

הרפורמה, במהותה, ביקשה לצמצם את התלות במתווכים, הגובים כשליש משכר העובד, והציעה כמה סעדים להשגת מטרותיה:

  • איסור העסקת עובדים פלסטינים באמצעות קבלן משנה או חברת כ"א.
  • איסור העברת עובדים ממעסיק למעסיק.
  • קביעת קריטריונים לבחינת מעסיקים החשודים בסחר בהיתרים.
  • קביעת פרק זמן לחיפוש מעסיק בישראל, העומד על 60 יום.

בדיקת קו לעובד מצאה כי כניסת הרפורמה לתוקף לא פורסמה לציבור העובדים, ובראיונות שקיימנו עלה שהסחר בהיתרים לא ירד וייתכן אף שהרפורמה העלתה את מחירם. חמור לא פחות – עובדים עדיין נדרשים לחתום על שטרי חוב דרקוניים, המשעבדים אותם לסוחרי ההיתרים.

מעבר לכך שהעובדים לא יודעו בנוגע לרפורמה ומשמעותה עבורם, הבעיות העיקריות ביישום הרפורמה נובעות ממחסור בכלים למציאת עבודה באופן עצמאי, היעדר ירידי תעסוקה לעובדים והכשרות ייעודיות, כמו גם היעדר מאגר מעסיקים נגיש ונוח. מכיוון שהרפורמה אמורה להשיג את מטרותיה, לו רק תוציא לפועל את התכניות ותבצע אכיפה, השלבים הבאים בתהליך היישום אמורים לשנות את התמונה עבור העובדים. במקביל, קו לעובד פועל בשטח ליידוע העובדים בנוגע לזכויותיהם.

בטיחות ונגישות לרפואה בעבודת פלסטינים

ענף הבנייה בישראל הינו הענף המסוכן ביותר לעובדים בו: בשנת 2020 נהרגו 35 פועלי בניין ובשנה שקדמה לה נהרגו 47 פועלים. מחדל הבטיחות והקטל בענף הבניין קשורים קשר הדוק לזהות העובדים בענף. יותר משני שלישים מהעובדים בענף הינם פלסטינים, ערבים אזרחי ישראל ומהגרי עבודה, והם אלה אשר מועסקים בעבודות הרטובות והמסוכנות יותר.

חרף שיעורם הגבוה של פלסטינים בקרב הנפגעים בתאונות עבודה, הרי שלאורך השנים, שיעור מקבלי דמי  פגיעה מהביטוח הלאומי בקרב הפלסטינים היה נמוך משיעורם של הישראלים. בדוחות השנתיים של הביטוח הלאומי מצוין כי הנפגעים הפלסטינים “נמנעים ככל הנראה מלדווח על פגיעה בעבודה מכמה סיבות: החשש לאבד את עבודתם אם ייעדרו עקב תאונה, מעמדם הלא חוקי והחשש לגורלם אם ייוודע הדבר, וכנראה גם היעדר מידע על זכויותיהם”. אלו הנמקות נוחות מאוד לביטוח הלאומי, המסירות אחריות לתת-התשלום של דמי פגיעה לעובדים פלסטינים. למעשה, סיבות חשובות לא פחות הן היעדר הנגישות של הפלסטינים למנגנוני הביטוח הלאומי:

  • עובד שנפגע בתאונת עבודה צריך לפנות בתביעה לביטוח לאומי. פלסטינים רבים אינם יכולים להגיע למשרדים, מכיוון שכשאינם עובדים – הם מאבדים את אישור המעבר לישראל ופציעתם בתאונת העבודה מקשה עליהם את הנסיעה לישראל. פנייה דרך אתר האינטרנט אינה זמינה עבורם משום שכדי להיכנס לאתר יש צורך במספר תעודת זהות ישראלית. האפשרות שנותרה היא שליחת פקס או מכתב בדואר, אך לרובם המוחלט אין מכשיר פקס לקבלת תשובה או כתובת מדויקת למכתבים.
  • עובדים פלסטינים בישראל הם קבוצת העובדים היחידה הנדרשת לממן בעצמה טיפולים רפואיים ושיקום עד להכרה של הביטוח הלאומי בפגיעתם כתאונת עבודה. ההסדר הנהוג בישראל הינו קבלת החזר רק בדיעבד, חודשים לאחר הפגיעה, לאחר שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה. בסופו של יום, העובדים חוששים או לא מסוגלים להוציא מכיסם את עלויות הטיפול, דבר הפוגע בבריאותם ובאופק השיקום שלהם.

בפברואר 2021 הגישו קו לעובד והאגודה לזכויות האזרח בישראל עתירה שעניינה הפגיעה הקשה בבריאות נפגעי העבודה.

עתירות ומאבקים

בעתירות שיזם קו לעובד שעניינן הבטחת תשלום פנסיה ותשלום דמי מחלה, הושגה התקדמות ניכרת. לעומת זאת, נדחתה עתירה התוקפת תקנות שמצמצמות את  גישתם של עובדים פלסטינים בישראל לבתי הדין לעבודה, ובכך מונעת מהם בפועל זכות גישה לערכאות.

פנסיה

תשלום הפנסיה הוא דוגמא קשה ובולטת לפגיעה בזכויות הסוציאליות של העובדים. שנים רבות שמהפרשות המעסיק ומשכר העובד הפלסטיני מנוכים סכומים עבור ביטוח פנסיוני. נכון לשנת 2014, הצטברו כמיליארד וחצי ש”ח דמי פנסיה של העובדים. הכספים נוהלו בהיעדר כל מקצועיות ומומחיות, ובהיעדר תקנון או כללים מנחים. חמור מכך, בניגוד למדיניות המקובלת לעודד חיסכון פנסיוני (המתבטאת ביחס הממשלתי לחיסכון פנסיוני של עובדים ישראלים), מדור התשלומים מעודד עובדים פלסטינים למשוך באופן חד-פעמי את כל הסכום שנצבר עבורם ולא לשמור אותו לקבלת גמלה בגיל מבוגר.

בסוף שנת 2015 הגיש קו לעובד עתירה לבג”ץ בדרישה שכספי הפנסיה ינוהלו כביטוח פנסיוני, על הזכויות המוקנות בו. מקץ חמש שנים הודיעה המדינה כי התקשרה עם קרן הפנסיה “עמיתים”, לטובת ניהול ביטוח הפנסיה לעובדים פלסטינים בהיתר. באופטימיות זהירה ניתן להעריך, שמחזור העובדים הפלסטינים שיזכה ליהנות מפנסיה ממש, יהיה מי שיפרשו בשלהי העשור השלישי של שנות האלפיים.

תשלום דמי מחלה

בשונה מעובדים ישראלים המקבלים תשלום דמי מחלה ישירות מהמעסיק, מעסיקים של עובדים פלסטינים נדרשו להפריש לאורך השנים סכומים קבועים לקרן דמי מחלה, ואולם אף שלאורך השנים שולמו סכומי-עתק למדור התשלומים להבטחת תשלום דמי מחלה לעובדים פלסטינים, רק 4% מהעובדים זכו לקבל דמי מחלה כאשר היו חולים ונזקקו לכך.

מידע על עצם הזכאות מעולם לא נמסר לעובדים הפלסטינים. מי שבמקרה, בעיקר דרך עורכי דין או “קו לעובד”, ידע על זכות זו, התקשה מאוד לממשה, בהיעדר כתובת לבקשות מעין אלה. מסיבה זו, נצבר הון עתק בקופת המדינה בגין כספים שלא שימשו למטרתם: קרוב לחצי מיליארד ₪. כשנה לאחר הגשת העתירה הודיעה המדינה כי היא חדלה מהדרישה להפרשת הכספים לקרן, ומקימה צוות בין-משרדי שיבחן את ייעודי הכספים שהצטברו בקופת המדינה.

החל מינואר  2019 העובדים הפלסטינים אמורים לקבל דמי מחלה ישירות מהמעסיקים, והגבייה לקרן הכושלת נפסקה. אך המחדל בניהול הקרן במשך עשורים הביא לכך כי מרבית העובדים אינם מודעים לזכות זו.

“תקנות הבקעה”

חקלאים ישראלים בהתנחלויות שבגדה המערבית יזמו תקנות שמטרתן צמצום הליכים משפטיים של עובדים פלסטינים, באמצעות אפשרות למעסיק-הנתבע לדרוש שהתובע יפקיד ערובה לצורך תשלום הוצאות המעסיק (למקרה שהעובד יפסיד בתביעה). לתקנות הקשר פוליטי מובהק – הן קודמו על ידי שרת המשפטים שלעבר, איילת שקד, ממפלגת הימין “הבית היהודי” (ובהמשך “הימין החדש” ו”ימינה”), המזוהה עם המתנחלים.

התקנות הפלו לרעה עובדים לא ישראלים, שמלכתחילה משתייכים לאוכלוסיות מוחלשות, ופגעו בזכות היסוד שלהם לגישה לערכאות. בחודש ספטמבר 2016 עתרו עדאלה, קו לעובד והאגודה לזכויות האזרח נגד התקנות.

ההרכב שדן בעתירה השתנה מספר פעמים. ההרכב שפסק בסופו של דבר כלל את השופט סולברג, תושב התנחלות המזוהה עם הימין הפוליטי. בחודש ספטמבר 2018 ניתן פסק דין שדחה את העתירה – השופט סולברג כתב את פסק הדין. בג”ץ קבע שאין פסול באימוץ תקנות הפוגעות בזכות הגישה של עובדים לא ישראלים לערכאות ושההבחנה בין תובעים תושבי ישראל לתובעים שאינם תושבי ישראל “מתחייבת מהשכל הישר".

למיטב ידיעתנו, לתקנות הייתה השפעה שלילית ניכרת על נקיטת הליכים בבתי הדין לעבודה.

השפעת מגיפת הקורונה על עבודת פלסטינים בישראל

התפרצות מגיפת הקורונה בראשית שנת 2020 השפיעה בדרכים שונות על העובדים, השפעות הצפיות להשליך עליהם גם לאחר תום המגיפה.

במרץ 2020 הוגדרו ענפי הבניין והחקלאות כחיוניים, ועובדים פלסטינים בישראל המשיכו לעבוד. החשש מתנועת עובדים יומיומית בין הגדה וישראל, ויתכן שגם הצפיפות במחסומים והיעדר היכולת לשמור על מרחק, הובילו לאימוץ נהלים חדשים לפיהם תותר שהייה רצופה של עובדים בישראל.

לקו לעובד הגיעו סיפורים על תנאי מגורים קשים ולא אנושיים. עובדים רבים נדרשו ללון באתרי בנייה בשלבי עבודה, בשטחים חקלאיים או במפעלים תעשייתיים. באתרים שונים לא היו מיטות, שירותים, מים זורמים או פינת אוכל. תנאי המגורים הגרועים הובילו להתפרצות מגיפת הקורונה בקרב עובדים פלסטינים בישראל ובהתנחלויות.

השהות הממושכת בישראל הובילה לדרישות חדשות שהופנו למעסיקים, בהן החזקה במסמכי הזיהוי של העובדים והיעזרות ב“נאמן ביטחון” כדי לוודא שהעובדים נשארים במקום הלינה ולא עוזבים אותו. התרענו כי החזקת מסמכי זיהוי מקבילה לעבירה של עיכוב דרכון, עבירה המאפיינת מקרים של עבדות וסחר בבני אדם, ואילו מינוי חברת אבטחה לצורך פיקוח על העובדים מחוץ לשעות העבודה הוא אמצעי שליטה דרקוני, שדומה יותר למצב של עבודת כפייה מאשר למערכת יחסי עבודה סטנדרטיים.

באפריל 2020 עתרנו יחד עם האגודה לזכויות האזרח בדרישה לבטל את הדרישה הלא חוקית לעיכוב מסמכי הזיהוי של העובדים המחזיקים בהיתרי לינה, להבטיח פיקוח הולם על תנאי העבודה ולהסדיר מגורים הולמים. במאי אומצו תקנות חדשות ביחס לתנאי המגורים של העובדים, והמעסיקים חויבו להסדיר עבורם ביטוח רפואי. למיטב ידיעתנו, כתוצאה מהתקנות החדשות והחלטת הממשלה עדיין יש בלבול והיעדר אכיפה משמעותית של התקנות החדשות בכל הנוגע לביטוח רפואי, אך תנאי המגורים של עובדים פלסטינים השתפרו ונכון לקיץ 2020 רוב העובדים דיווחו על תנאי מגורים הולמים.

מדור התשלומים שהפך ל"מדור שירות מעסיקים"

מדור התשלומים, או בשמו ה”מחודש” ומשקף המציאות – “מדור שירות למעסיקים” – הינו הגוף האמון על פיקוח והגנה על זכויות עובדים פלסטינים. מדור התשלומים הוא גוף שתפקודו לקוי ביותר, ונדמה שלמסקנה זו שותפים כל הגורמים המקצועיים. התופעה של תלושי שכר שאינם משקפים את המציאות, לדוגמה, הפכה לדרך המלך בהעסקת פלסטינים, ועד כדי כך שגור הדבר עד כי בבתי הדין לעבודה כבר מקבלים כמובן מאליו את העובדה שאין קשר בין התלוש לבין המציאות.