29-04-2007

מאת: מרב דוד, nrg

הן הוכו והושפלו, לא קיבלו שכר ונמכרו מיד ליד בתור סחורה. שתי אחיות מסרי-לנקה צפויות לגירוש מהארץ, ורק החוק החדש נגד סחר בבני אדם עשוי להציל אותן

שש שנים עברו מאז עזבו האחיות ס’ וד’ את מולדתן בסרי-לנקה, מלאות תקווה לפרנס את משפחתן שנותרה מאחור. אביהן, דייג בכפר קטן על שפת האוקיינוס ההודי, לקה בלבו ולא יכול היה לעבוד עוד. האחריות נפלה על כתפיהן הצנומות: הן נשלחו לעבוד בחו”ל כדי להעביר כסף הביתה. ס’ ו-ד’ נחתו בירדן, הועברו לרשות הפלשתינית, ולבסוף נרכשו על ידי מעסיקים בישראל. הן מצאו עצמן מנוצלות ומושפלות, שפחות לכל דבר, עוברות מיד ליד. כמעט אף פעם, הן אומרות, לא קיבלו שכר על עבודתן. אחרי שש שנים הגיעו לכלא הישראלי. עד אז כל מה שהצליחו לשלוח להורים היה 500 דולר.

סוחרי העבדים בעיר הבירה קולומבו, שאותם מכנות ס’ וד’ “הסוכנות”, דרשו 2,500 דולר מכל אחת תמורת כרטיס הטיסה וסידורי הנסיעה. למשפחה לא היה מספיק כסף לשלם את הסכום הזה, ולכן התחייבו ההורים לשלם אותו משכר העבודה שישלחו השתיים. עד היום לא שילמה המשפחה את הכסף. “אם לא נשלם לסוכנות, הם ייקחו לנו את הבית”, מסבירה ס’. השתיים עבדו בישראל 20 שעות ביום בניקיון, בבישול ובטיפול בילדים, הוכו על ידי המעסיקים שלהן, נכלאו בביתם. דרכונה של ס’ נלקח ממנה. שנה אחרי שברחו מהמעסיקים הן נעצרו על ידי משטרת ההגירה, שהחליטה לגרש אותן מיד.

כעת, רגע לפני הגירוש שיחזיר אותן לחובות עתק בסרי-לנקה, זוכות ס’ וד’ לניצוץ של תקווה. במהלך חג הפסח עתר “מוקד סיוע לעובדים זרים” לבית המשפט המחוזי בתל-אביב וביקש
להכיר בהן כקורבנות סחר בבני אדם למטרות עבודה. מהלך כזה יעניק להן אשרת שהייה של שנה בישראל, יאפשר להן להשתקם-כמו קורבנות סחר בנשים-ולעבוד ולהחזיר את החובות שצברו. אחרי שהכנסת חוקקה חוק למניעת סחר בבני אדם באוקטובר 2006, זו הפעם הראשונה שבית המשפט מתבקש ליישם אותו.

ס’, בת 28, הגיעה בטיסה מסרי-לנקה לירדן. אחרי שבועיים הועברה לרמאללה. אם החיילים במעבר הגבול שואלים אותך שאלות, הסביר לה המעסיק, את שותקת. “בחודש הראשון הוא נתן לי 150 דולר. אמרתי לו שהבטיחו לי 200, אבל הוא לא הסכים”, היא מספרת. “אחרי שלושה חודשים הוא הפסיק לשלם. אמרתי לו שאני צריכה את הכסף כי ההורים שלי חולים מאוד. הוא אמר שישלח את הכסף להורים שלי”. שיחות הטלפון מההורים בסרי-לנקה הבהירו לס’ כי המעסיק שיקר.

מחיר שפחה: אלף דולר

ס’ היא זו שמדברת לכל אורך הריאיון. רק היא הצליחה ללמוד אנגלית בשנים הללו. אחותה ד’, בת 29, שותקת ומביטה קדימה בעיניים עצובות. היא הגיעה לרמאללה זמן קצר אחרי אחותה והועברה למעסיק פלשתיני. ס’ מתרגמת לה את השאלות לסינהאלה, אחת השפות המדוברות בסרי-לנקה, ד’ עונה, וס’ שוב מתרגמת. “עבדתי שם מבוקר עד לילה, וכשאמרתי שאני עייפה הוא היכה אותי”, אומרת ד’ ומניחה את היד על פניה כדי להדגים. “הוא גם הכניס אותי לחדר וסגר אותי שם”. ד’ סירבה להמשיך לעבוד, וזמן קצר לאחר מכן הועברה לישראל ונמכרה למעסיק אחר – מנהל בנק תושב נצרת.

במקביל ביקשה ס’ לחזור לסרי-לנקה, אחרי שלא קיבלה שכר במשך יותר משנה. היא נדהמה לגלות איך הפכה לחפץ שניתן לגלגל אותו מיד ליד. “המעסיק שלי אמר לי:’את לא יכולה לחזור כי קניתי אותך לשנתיים ועברו רק שנה וחצי, אבל אני אמכור אותך למשפחה אחרת ואקבל את הכסף ששילמתי'”, היא מספרת. כעבור זמן קצר נמכרה ס’ למעסיק בירושלים תמורת אלף דולר. כשביקשה את הדרכון שלה סירב המעסיק הפלשתיני להחזיר אותו בטענה שהבעלים החדשים צריכים לשלם 500 דולר נוספים תמורתה.

גם בירושלים עבדה ס’ שעות רבות. על שכר, לעומת זאת, לא היה מה לדבר. “היה לו בית גדול, הייתי צריכה לנקות את הבית ואת המכוניות, ובערב תמיד היו באים אורחים והייתי מכינה לכולם ארוחת ערב, מנקה עד שתיים בלילה, וקמה שוב לעבוד בשש בבוקר”, אומרת ס’. “הרגשתי רע מאוד. רק עובדת, לא משלמים לי כסף, אני לא יכולה לצאת, לא יכולה לדבר עם אף אחד. הוא היכה אותי על כל בעיה. כשאמרתי שאני רוצה את הכסף שלי, הוא הרביץ לי. זה כמו כלא. בעצם, עדיף להיות בכלא”. ס’ אומרת את הדברים בחצי חיוך: אחרי חודש במעשיהו, היא יודעת טוב מאוד מה זה כלא.

באחד מהתקפי הזעם של המעסיק נפגעה ס’ בעינה, ואז החליטה כי היא לא יכולה לעמוד בזה יותר וברחה מהבית. גם אחותה עזבה את המשפחה שבה הועסקה, ללא שכר כמובן, ובמעט הכסף שהיה להן שכרו חדר וחיפשו עבודה חדשה. האחיות הצליחו למצוא רק עבודות ניקיון זמניות, עד היום שבו נעצרו על ידי משטרת ההגירה. רק בגלל בעיה מנהלית לא גורשו מישראל מיד אחרי מעצרן, מאחר שבדרכון החדש שהונפק לס’ הופיעה בטעות תמונתה של אחותה ד’.

הצתה מאוחרת

בינתיים מסרב משרד הפנים להכיר בשתי האחיות כקורבנות סחר בבני אדם, שכן משטרת ההגירה טוענת כי הן אינן עונות על הגדרות החוק. עם זאת, בשיחה שערך “מעריב” עם ראש מחלק החקירות במשטרת ההגירה רב-פקד דודי פרץ, התברר כי פרטים מהותיים שעלו בעתירה לבית המשפט לא היו ידועים למשטרה. ואכן, השבוע חידשו השוטרים את החקירה ונפגשו עם האחיות. אף שהשתיים לא הוכרו עד כה כקורבנות סחר, משרד הפנים אישר להעביר אותן מהכלא למקלט לקורבנות סחר בבני אדם בתל-אביב – מקום שבו שהו עד היום רק נשים שעסקו בזנות.

הסחר בבני אדם למטרות עבודה הוא תעשייה פורחת ומשגשגת בישראל. לא פלא שישראל מצאה את עצמה בשנה שעברה בדוח המעקב של משרד החוץ האמריקני, הפוקח עין על התופעה ברחבי העולם. בשנים האחרונות ישראל היתה בקבוצת המדינות בדרגה 2, אבל במאי 2006 הועברה לרשימת המדינות שעליהן מפרסמת מחלקת המדינה דוח מעקב לא פעם בשנה, אלא מדי שישה חודשים. לכך לווה איום שאם המצב לא ישתפר, תעבור המדינה לדרגה 3. המשמעות של דירוג כזה היא הרת גורל: מדינות בקבוצה הזו אינן רשאיות, על פי החוק הפדרלי, לקבל סיוע כלכלי מארצות-הברית.

באופן טבעי בישראל מחליטים לטפל בתופעות כאלה רק כאשר מישהו מאיים על הקופה הלאומית. לקראת סוף 2006 מיהרה המדינה והובילה חקיקת בזק של החוק למניעת סחר בבני אדם. אפילו במהלך מלחמת לבנון השנייה, כאשר רוב הוועדות בכנסת הושבתו, התכנסה ועדת החוקה פעם בשבוע כדי לסיים בזריזות את החקיקה. התגובה המהירה הוכיחה את עצמה: בדוח שפרסם משרד החוץ האמריקני לפני חודש צוינה החקיקה לטובה.

הרצינות שבה מתייחסים האמריקנים לנושא הסחר בבני אדם השתקפה גם באחד מביקוריה האחרונים בישראל של שרת החוץ קונדוליזה רייס. גם בלוח הזמנים הדחוס שלה מצאה זמן לפגישה עם חברת הכנסת זהבה גלאון, שיזמה את הצעת החוק נגד סחר בבני אדם. “היא אמרה שהיא פוגשת אותי בשליחות אישית של הנשיא בוש, שמחויב למאבק בנושא בעולם”, מספרת גלאון. “היא ממש היתה מעודכנת בפרטים של מצב החקיקה בישראל. הממשל האמריקני תקיף מאוד במאבק הזה”.

ביסקוויטים וקצת ירקות

המקרה של ס’ וד’ נחשב חריג. כל סוגי העבירות שהוגדרו בחוק החדש-סחר בבני אדם, עבדות ועבודת כפייה-מופיעים בסיפור שלהן. עם זאת, גם עובדים זרים מן השורה שהגיעו לישראל בהיתרי עבודה מסודרים זוכים במקרים רבים לתנאי עבודה דומים.

ר’, למשל , גם היא מסרי-לנקה, הובאה לישראל לעבוד בסיעוד בביתה של נכה בכיסא גלגלים בראשון-לציון. נוסף על עבודות הניקיון בבית הנכה נשלחה ר’ לעבודות ניקיון אצל השכנים. הכסף ששולם לה נלקח על ידי המעסיקה. היא עבדה יותר מ-18 שעות ביום ונדרשה לישון על הרצפה, ללא מזרן. ר’ סיפרה למתנדבי עמותת “קו לעובד” כי לא קיבלה אוכל לכל משך יום העבודה, רק שני ביסקוויטים בבוקר ומעט ירקות ופיתה בערב. כשפנתה לחברת כוח האדם שהביאה אותה לישראל נאמר לה כי על אף התנאים הקשים היא חייבת לעבוד אצל מעסיקתה לפחות שנה, אך לבסוף ר’ ברחה. היתר העבודה נשלל מהמעסיקה, אבל לא הוגש נגדה כתב אישום.

במקרה אחר הגיעה י’ מהודו כעובדת סיעוד לקשיש משותק מעפולה, אבל ביום הראשון התברר לה כי המעסיק ששמו רשום באשרת העבודה שלה איננו זה שאליו נשלחה. כדי שלא תיעצר על ידי המשטרה נדרשה לא לצאת מהבית. מעסיקה הקשיש אף הכה אותה והטריד אותה מינית מספר פעמים בזמן שעיסתה את גופו. י’ עבדה בביתו כמעט חודשיים עד שנמלטה.

עד חקיקת החוק נגד סחר בבני אדם נמנעו הרשויות מטיפול במקרים מהסוג הזה, אבל גם אחרי השלמתו לא הוגש אפילו כתב אישום אחד על ביצוע עבירות כאלה, ואף עובד זר לא הוכר כקורבן סחר. בתקופה הקרובה מתכוונים ארגוני זכויות האדם להגיש עתירות לבתי המשפט כדי שיבהירו את ההגדרה של קורבן סחר בבני אדם. הם מקווים כי החלטות בית המשפט יפעילו לחץ על הממשלה לפעול בעצמה נגד התופעה ולטפל בקורבנות. האחיות ס’ וד’ מסרי-לנקה יהיו התקדים, אחריהן יגיעו עוד מקרים רבים.

“אנחנו נפנה לבית המשפט גם עם מקרים שכיחים, כמו עובדים שמועברים מחקלאי לחקלאי תמורת תשלום ובגלל שיטת ההעסקה בארץ הופכים לשוהים לא חוקיים וחשופים לגירוש”, אומר עורך דין יונתן ברמן ממוקד סיוע לעובדים זרים, “הם הופכים לחפץ. שוללים מהם את חופש הבחירה, באיזה תנאים ושכר לעבוד”. לדברי ברמן, גם על המקרים הללו חלה ההגדרה לעבירה על חוק סחר בבני אדם: “הפרשנות שאנחנו מציגים מתיישבת עם החוק הבינלאומי, ובתי המשפט יתבקשו לפרש את הדין הישראלי על פי החוק הבינלאומי. ישראל מחויבת לכך, כי היא חתומה על פרוטוקול למניעת סחר בבני אדם של האו”ם”.

מילות מפתח: סחר בבני אדם למטרות עבודה