23-02-2014

 בתחילת 2012 פנה אל רכז ארגון “קו לעובד” בקלקיליה פועל שעבד בישראל ונפצע בעבודתו שנה וחצי לפני כן. העובד טופל בבית חולים בישראל, ובעקבות זאת קיבל מוועדה רפואית של הרשות הפלסטינית אישור שאינו מסוגל לחזור לעבודה במשך 34 ימים. לדברי הפועל, מעסיקו שלח את הטפסים הנחוצים לביטוח לאומי, אך מאז לא קיבל לא תשובה ולא את דמי הפגיעה.

בחודש מארס 2012 העברתי בשם העובד מכתב אל סניף הביטוח הלאומי, בבקשה לקבל פרטים על תביעתו. כחודשיים עברו,  אולם תשובה לא התקבלה. בסוף חודש מאי שלחתי תזכורת לביטוח הלאומי, וביוני התקבלה התשובה: הביטוח הלאומי דחה את התביעה כבר במארס 2011, משום שהמעסיק לא מילא כנדרש את טופס התביעה.

על פי חוק הביטוח הלאומי, זכויותיו של עובד אינן נפגעות אם מעסיקו אינו משתף פעולה. במקרה כזה על פקיד התביעות להעביר את התיק אל מחלקת החקירות של הביטוח הלאומי, ושם נערך בירור אם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הפועל שנפצע לבין המעסיק, ואם כן – האם הפועל אכן נפצע בתאונת עבודה. אם שתי התשובות חיוביות, על הביטוח הלאומי להכיר בתביעה. במקרה הזה נראה שהביטוח הלאומי ביקש לנקוט ב”שיטת מצליח” בעודו דוחה את התביעה שלא כדין: אם העובד לא יערער – התרגיל “הצליח”; בסך הכל פועל פלסטיני מהשטחים שאינו שולט בעברית ואינו מתמצא בחוקים ובתקנות, יש סיכוי גדול שיתייאש ויוותר.

התקשרתי אל המעסיק והוא אמר לי שאכן קיבל מהביטוח הלאומי פנייה למלא את הטופס ולחתום עליו, והוא עשה זאת ושלח את הטופס אל הביטוח הלאומי. ביקשתי ממנו שיעשה זאת שוב, וליתר ביטחון פניתי גם אל מנהל התשלומים (מת”ש) במשרד הפנים, וביקשתי תדפיס של הכרטיס האישי של העובד. מאחר שהפועל עבד בישראל ברישיון, המעסיק אינו משלם לו את שכרו ישירות אלא דרך מת”ש, וכך אפשר להציג את פרטי שכרו והביטוח הלאומי יכול לחשב את דמי הפגיעה גם במקרה שאין תלושי שכר ואין דיווח של המעסיק על השכר.

לאחר קבלת המסמכים, שלחתי לביטוח הלאומי ערר על החלטת הדחייה, ביקשתי לחדש את הטיפול בתיק, וצירפתי לערר את הטופס החתום ע”י המעסיק ואת התדפיס ממת”ש ובו פרטי השכר. ציפיתי שהביטוח הלאומי ינהג הפעם על פי החוק ויחדש את הטיפול בתביעה. להפתעתי, התשובה מהביטוח הלאומי הגיעה הפעם במהירות, שלושה שבועות אחרי ששלחתי את הערר. גם תוכן התשובה הפתיע: הערר נדחה. הביטוח הלאומי, כך נראה, המשיך לדבוק ב”שיטת מצליח”.

כתבתי תשובה על מכתב הדחייה אל פקידת התביעות בסניף, והפעם שלחתי העתק אל המשרד הראשי של הביטוח הלאומי בירושלים. וכך כתבתי:

“הופתעתי לראות כי ‘דחיית תביעתו של העובד בעינה עומדת’. להזכירך, הנימוק לדחייה, כפי שהוצג במכתבך מיום 22.3.2011, הוא אי מילוי הדרישה להציג את עמ’ 7-6 של טופס התביעה כשהם ממולאים וחתומים על ידי המעסיק. ודאי ידוע לך כי על פי החוק, אם מעסיק אינו ממלא את הטופס – אין בכך כדי לשלול את זכותו של העובד הנפגע להכרה ולתשלום דמי פגיעה. אבקשך לשקול שוב את החלטתך ולחסוך לעובד את הצורך להגיש תביעה בבית הדין לעבודה – שהרי על פי חוות דעת משפטית שקיבלתי אין ספק כי בית הדין יפסוק לטובת העובד ויטיל על המוסד לביטוח לאומי תשלום הוצאות משפט”.

ערעור נוסף זה נשלח בשבוע הראשון של ספטמבר 2012. תשובה לא התקבלה, אולם כעבור חודש התקבל מכתב שממנו התברר שהטיפול בתיק אכן חודש, והפגיעה הוכרה כתאונת עבודה. עוד חודש עבר, והפועל התקשר לדווח שבחשבון הבנק שלו הופקדו דמי הפגיעה, כ-2,600 שקלים. התשלום התקבל יותר משנתיים לאחר התאונה.

בדרך כלל שולח הביטוח הלאומי לקראת התשלום מכתב ובו פירוט החישוב של דמי הפגיעה וכמה ימי אי כושר הוכרו לעובד, אולם מכתב כזה לא התקבל. בדצמבר 2013, בכדי שאוכל לסגור סוף סוף את התיק אצלנו, ביקשתי מהביטוח הלאומי את פירוט החישוב. באמצע פברואר התקבל הפירוט: מתברר שהעובד קיבל בסך הכל 2,635 שקלים, מהם דמי פגיעה בסך 2,487 שקל, ועוד 148 שקלים הפרשי הצמדה, בגלל האיחור הגדול בתשלום.

אהוד עין-גיל,  מתנדב ב”קו לעובד”