08-04-2008

מאת: חנה זוהר, Ynet

עם הגיעם של הפליטים מאפריקה ארצה, די הופתענו לגלות חברי כנסת מהאופוזיציה תומכים בקליטתם. הם דיברו על הדמיון לעם היהודי שחווה פליטות כשנאלץ לברוח מפרעות בתקופות שונות, ששיאן בשואה.

קולם לא נשמע עכשיו, כשהממשלה מנסה לחזור בה מההסכמה שקיבלה לפני חודשים ספורים לקלוט את אותם פליטים. הסכמה כזו משמעותה התגייסות אמיתית והקצאת משאבים לקליטת מי שעברו טראומות קשות בארצותיהם ובדרכי בריחתם. מכבסת המילים החלה לעבוד כדי להכשיר את הקרקע להפסקת התהליך. אז עכשיו הם כבר לא פליטים אלא “מסתנני עבודה”. בביטוי זה טמון איום מרומז שאמור לפרק איזו סולידריות שנוצרה, נדירה ברוחבה ובעוצמתה.

בהתנגדות לכניסתם של הפליטים מאריתריאה ודרפור לישראל גלומים אינטרסים רבים ומגוונים. החקלאים המלינים על הקושי בהעסקת הפליטים הם דוגמה טובה לכך. אלו מרוויחים רבות מהעסקת מהגרי העבודה התאילנדים, שמשלמים לפני בואם אלפי דולרים למתווכים המעניקים לחקלאים אחוזים נכבדים. ולא רק זאת, השיעבוד להלוואות שלקחו הופך אותם לצייתנים ונוחים לניצול.

והנה הגיעו הפליטים ובעקבות לחץ ציבורי נכנעה הממשלה והתירה להם לעבוד בישראל. ניסו לשבצם לעבודה בחקלאות כדי לסתום את טענות החקלאים שאין להם עובדים, אך אין שום סיבה שהחקלאים יסכימו לקלוט את הפליטים שאינם משלמים אלפי דולרים טרם בואם.

בעשר השנים האחרונות התפתחה תעשייה של הבאת מהגרי עבודה. רק דמי התיווך שהם משלמים מכניסה למעלה ממיליארד שקל שחור בשנה, בידיעה ובעצימת עיניים של הממשלה, ולא בכדי. בענף הבניין מביאים היום כמעט רק עובדים מסין כי אלו משלמים את דמי התיווך הגבוהים ביותר (20,000 דולר). הממשלה גובה אגרות ותשלומים גבוהים עבור הרשיונות לחברות כוח האדם, שמגיעים לפי נתונים שנמסרו ממשרד התמ”ת ל-191 מיליוני שקלים בשנה. החברות כנגד זה מגלגלות את הסכומים הגבוהים על העובדים הסינים.

בענף הסיעוד, מצד אחד לא העלו במשך שנים את קצבאות הקשישים, ומנגד מביאים עובדים ללא הגבלה ויוצרים היצע הגובר על הביקוש. מכאן נובע השכר הנמוך משכר המינימום לעובדים המועסקים 24 שעות סביב השעון. כך מסבסדת הממשלה את אלפי הקשישים בישראל ומעודדת את רווחי העתק מדמי התיווך הבלתי חוקיים.

אלפי העובדים המיותרים שאינם מצליחים למצוא מעסיק עם היתר נאלצים לרדת למחתרת ולעבוד באופן לא חוקי. בשבילם ובשביל אלו שעזבו מעסיקים שלא שילמו להם כחוק (“עובדים ברחנים”, הם מכונים במסמכים רשמיים) הוקמה למעשה משטרת ההגירה.

כששומעים ורואים את הלהט של מפקדי משטרת ההגירה ובכירי משרד הפנים בדיבוריהם ובפעילותם נגד אותם עובדים כאילו היו פצצות מתקתקות, שוכחים מהר מאוד שלא מדובר בפושעים כבדים אלא רק בעובדים. גם אם עבדו אצל מעסיק ללא היתר, עדיין כל פשעם מסתכם בעבודה ולא בגניבה או בשוד. ברוב המקרים מדובר בקורבנות של מעסיקים עבריינים שאותם לא צדים ואותם לא אוסרים.

על התעשייה הזו, תעשיית יבוא העובדים החוקיים שכל כך השתרשה וממנה נהנים כה רבים, מאיימים היום הפליטים, מבלי שבכלל התכוונו לכך. המחשבה ההגיונית העולה לנוכח הגעתם היא כי אולי צריך להפחית במקביל את מספר מהגרי העבודה שמיובאים ארצה. אך הפליטים לא משלמים אלפי דולרים עבור הזכות לעבוד. עליהם קשה להחיל את הסדר הכבילה של העובד למעסיק מסויים, בשל אמנות בינלאומיות. אי אפשר לקחת מהם את הדרכון כי פשוט אין להם, וקשה לגרש אותם כשהם לא מוכנים לעבוד בתנאי עבדות.

בגללם משטרת ההגירה הרחיבה את פעילותה, למרות שכבר נשמעו דיבורים על צמצומה והסבת שוטריה לפעילות נגד הפשע בישראל. אך ציידיה המאומנים כבר נראים ברחובות כשהם עוצרים פליטים שחורים, שמאיימים על תעשיית הבאת העובדים הזרים.

חנה זוהר, מנכ”לית “קו לעובד”