20-04-2009

מאת: עו”ד ענת קדרון, קו לעובד

כחלק ממדיניות הכבילה והפיקוח על תנועותיהם של מהגרי עבודה, מגביל משרד הפנים גם את האפשרות של עובדים אלו לצאת מישראל ולחזור אליה בתוך תקופת השהייה המותרת בת חמש השנים. עפ”י נוהל אשרת כניסה חוזרת, רק עובד אשר מועסק בפועל בעת הגשת הבקשה (דהיינו, אוחז באשרת ב/1 בתוקף) ואשר מעסיקו הסכים לנסיעתו, יוכל לקבל אשרה שתאפשר לו לחזור לישראל לאחר יציאתו לחו”ל, ואף זאת בתוך חודשיים בלבד מיום היציאה.

הנוהל הוא בעייתי ביותר מכמה בחינות: ראשית, דווקא תקופות בהן העובד אינו מועסק הן הנוחות ביותר מבחינתו לצורך ביקור מולדת, והוא יכול להאריך את שהייתו מעבר לתקופת החופשה השנתית. (למעשה, זה נוח יותר גם מבחינת המעסיק, אשר לא יידרש לוותר על שירותי העובד בתוך תקופת ההעסקה). שנית, הדרישה להסכמת המעסיק אינה אלא היבט נוסף של הסדר הכבילה שנפסל ע”י בג”ץ. כבילה זו מביאה עמה את כל הרעות החולות המוכרות: החלשת העובד וסחיטת “הסכמתו” לתנאים בלתי סבירים ובלתי חוקיים. כך, למשל, נתקלנו במספר עובדי בניין אשר התלוננו כי בתמורה להסכמת המעסיק ליציאתם לחו”ל נדרשו להפקיד “ערובה” לשיבתם, שנוּכתה משכרם. עובדים אחרים, בתחום הסיעוד, נדרשים למצוא לעצמם מחליף לתקופת החופשה, ואף לשלם את שכרו מכיסם.

מעבר לפגיעות במישור המעשי, יש בנוהל פגיעה קשה בחופש התנועה של העובדים. העובדה, שאדם מבוגר זקוק להסכמת אדם אחר כדי לצאת מישראל (אם לדייק – על מנת לשוב אליה. אולם לאור הערך העצום שיש להמשך העבודה בישראל עבור מהגרי עבודה ביטול אפשרות החזרה כמוהו כביטול אפשרות היציאה) יש בה משום פגיעה אנושה בכבודו ובחירותו של העובד, ויש בה כדי להביע יחס רכושי כלפיו ולעודד את תפיסתו כמכונת-עבודה, ולא כאדם. החופש לצאת מישראל הנו ערך המעוגן במפורש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

עוד בראשית שנת 2007, פנתה לעזרתנו עובדת, אשר נאלצה לצאת בדחיפות מישראל לאור מותו הפתאומי של בעלה. מעסיקהּ, אשר אצלו התחילה לעבוד זה מקרוב, הודיע לה כי אם תיסע להשתתף בלוויה היא תפוטר. משרד הפנים סירב להנפיק לה אשרת כניסה חוזרת, על אף מכתב שפירט את הנסיבות הקשות והדחופות, והעובדת, אלמנה טריה, נאלצה לצאת מבלי לדעת אם תוכל לחזור. רק לאחר איוּם בהגשת עתירה לבית המשפט ופניה לתקשורת, נעתר משרד הפנים לבקשת העובדת והתיר לה לחזור ארצה. לעומת זאת, בקשתה של עובדת שביקשה לצאת לבקר את ביתהּ אשר עמדה ללדת – סורבה, והעובדת נאלצה לצאת לבלי שוב. לפניית “קו לעובד” השיב משרד הפנים, כי אם תמצא העובדת (בהיותה בחו”ל) מעסיק שיזמינה לישראל – תוכל לשוב. בתשובה זו יש מידה רבה של ציניות והתעלמות מעובדה הידועה היטב למשרד הפנים כמו גם לכל בר דעת: כי העובדת אינה יכולה למצוא מעסיק “בשלט רחוק”, וכי תיאלץ לשלם אלפי דולרים כדמי תיווך לסוכני כוח אדם כדי לעשות כן.

לאור האמור לעיל, פנתה האגודה לזכויות האזרח למשרד הפנים בנובמבר 2008 בדרישה לבטל מיידית את הדרישה להסכמת המעסיק ליציאת העובד מן הארץ. בתגובה, הוכנס שינוי מינורי בנוהל: נקבע כי אין צורך בהסכמת המעסיק ליציאה לתקופה של עד 14 יום. עם זאת, הדרישה כי העובד יהיה מועסק בעת הגשת הבקשה נותרה בעינה. נוסף על כך, אין בשינוי כדי להועיל הרבה. מרבית מהגרי העבודה מגיעים מארצות מרוחקות במזרח אסיה, ונוסעים לעתים רחוקות בלבד. כאשר הם עושים זאת, הם יוצאים לתקופה ממושכת יותר משבועיים.

בתחילת 2009 “זכו” מספר עובדים לצאת מישראל לביקור מולדת בתקופה בה לא היו מועסקים. הסכמות אלו נעשו, לדידו של משרד הפנים, באופן חריג, “לפנים משורת הדין” ורק לאחר שהציגו העובדים מכתב מעורכת-דינם מ”קו לעובד” המפרט את הנסיבות הקשות והדחופות בשלן נאלצו לנסוע (פטירת אב, ניתוח דחוף וכו’), והציגו מסמכים להוכחתן. קו לעובד והאגודה לזכויות האזרח בישראל מתכוונות להגיש בקרוב עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים לביטול הנוהל הפוגעני.