30-09-2010

מאת: רותי סיני, NRG

אלמז דסו גרה במחסן. פעם זה היה מחסן של בית מגורים נאה בשכונת שפירא בתל אביב, אחר כך זה הפך למחסן של נגריה שנפתחה במבנה, והיום הוא ביתה של אלמז, בעלה ובתם התינוקת. שטח הבית של משפחת דסו: כ-10 מ”ר. בני הזוג ברי מזל. בעל המבנה חילק אותו לכוכים שאותם הוא משכיר למבקשי מקלט אפריקאים. המחסן גדול לפחות פי שניים מהכוכים, ובקדמתו וצדו יש משטח בטון ואף כמה עצים. תמורת הבית והגינה, כפי שאלמז מכנה את המשטח, הם משלמים 400 דולר בחודש.

מבקשי מקלט ממתינים לאיסוף לעבודה בתל אביב צילום: יוסי אלוניאלמז בת ה-23 הגיעה ארצה מאתיופיה כשהיתה בת 19 וביקשה הכרה כפליטה. סיפור בריחתה מאתיופיה, המעבר במצרים והמסע ארצה בחולות סיני, הוא סיפורה של נדידת העמים שמתרחשת בעשורים האחרונים, של נכונותם של מיליוני בני אדם לסכן את חייהם כדי להשתחרר מרדיפה, מלחמה או עוני מרוד ולעצב עתיד טוב יותר לילדיהם.

מבקשי המקלט שמגיעים ארצה בקצב גובר, מאז 2007 יותר מ-20 אלף גברים, נשים וטף, אינם דומים למהגרי העבודה שאותם הממשלה מביאה ארצה זה קרוב ל-20 שנה. גם דפוסי העסקתם שונים. אבל המשותף לשתי הקבוצות הוא הניצול וההשפלה בידי מעסיקים, היותן כוח עבודה זול שמוריד את רמת השכר של עובדים ישראלים. שתיהן גם מחבלות בתוכנית המוצהרת של הממשלה לצמצם את מספר העובדים הזרים כדי לפנות מקומות עבודה לישראלים.

לאלמז טוב בישראל. למרות מגוריה הצפופים, למרות שביתה מוקף מוסכים, למרות שהיא עובדת בנקיון משרדים. השכנה הישראלית שלה אמנם מגדפת את ה”כושים שהפכו את השכונה שלנו למרכז נרקומנים וזונות”, אבל אומרת שאלמז “מה זה נחמדה ועדינה”. כך חושבים גם בחברה שאת משרדיה ניקתה. לכן, כשהתברר שהקבלן שבאמצעותו הועסקה אינו משלם לה כדין, פיטרו אותו ודרשו מהקבלן החדש שיעסיק את אלמז כאשר תשוב מחופשת הלידה שלה אחרי החגים.

רשימת תלונות ארוכה
לקבלן שהעסיק את אלמז קוראים ארם סלומונוב, מנהלה של חברה בשם א.ב.ש. אבטחה ושירותים כלליים שמספקת עובדי ניקיון למסעדות ומשרדים. את העובדים הוא מאתר באמצעות קבלני משנה – בני הקהילה האפריקאית שמקבלים תשלום על כל עובד שהם מביאים לסלומונוב. את המעסיקים הוא מאתר באמצעות מודעות דרושים.

אלמז הגיעה אליו באמצעות גייס עובדים והחלה לעבוד ביולי 2009. כעבור שמונה חודשים נולדה בתה. את השכר עבור חודש עבודתה האחרון לא קיבלה, וכאשר פנתה לביטוח לאומי כדי לקבל דמי לידה לפרנסתה במהלך חופשת הלידה, התברר שסלומונוב לא שילם עבורה דמי ביטוח לאומי ולכן היא אינה זכאית לתשלום. אלמז ניסתה לפנות אליו, אבל בכל פעם שזיהה את קולה בטלפון, ניתק. כאשר פנו אליו מארגון קו לעובד בעניינה, טען שהיא כלל לא עבדה אצלו. כאשר שלחו אליו מכתב שבו אישרה החברה שאלמז הועסקה באמצעותו, התעלם.

מרשימה ארוכה של תלונות שהגיעו לקו לעובד, מתברר כי סלומונוב הוא רב אמן בהתחמקות. השיטה החביבה עליו היא הנפקת המחאות בלא כיסוי או כאלה שנכתב עליהן “למוטב בלבד” שאי אפשר לפדות אותן, שכן למרבית האפריקאים אין חשבונות בנק. בחלק מהמקרים השכר שולם בעקבות התערבות של אנשי קו לעובד, אבל לא אחת סלומונוב הבטיח גם לארגון שישלם, אבל נתן המחאה בלא כיסוי או שקבע פגישה עם העובד כדי לשלם לו במזומן, ולא הגיע.

בדרך כלל סלומונוב קיבל את שכר העובדים במלואו מבית העסק, אבל לא העביר אותו לעובדים, או שהעביר רק חלק מהסכום. כך היה, למשל, עם עובד מאריתריאה, שהועסק במשך חודש בנקיון מסעדת סתווים בסיטי של תל אביב. הוא עבד שישה או שבעה ימים בשבוע, 11 שעות בכל יום, בנקיון המטבח ושטיפת סירים, אבל לא קיבל אגורה עבור 250 השעות של עבודה מפרכת.

בעליה של המסעדה, אלי מזרחי, אומר שהעביר את מלוא הכסף לסלומונוב. בעקבות תלונתו של העובד לקו לעובד, פנה מזרחי לסלומונוב וזה טען כי שילם לעובד כדין. כעבור כמה חודשים ופנייה נוספת מצד מזרחי, אמר סלומונוב, “אל תדאג, יהיה בסדר”. חלפו שנתיים והעובד טרם קיבל את שכרו. סלומונוב אכן חמקמק. הוא מחזיק לפחות ארבעה טלפונים ניידים, אבל לא ענה לאף אחד מהם ולכן אי אפשר היה לקבל את תגובתו לטענות נגדו.

החליפו את הפלסטינים
מזרחי פגש את סלומונוב כאשר פירסם מודעה לעובד ניקיון. מיד פנו אליו לא פחות מחמישה קבלני עובדים, לרבות סלומונוב. כיום מזרחי לא עובד עם סלומונוב. הוא מצא שיטה טובה וזולה יותר: כאשר הוא מחפש עובד הוא נוסע לאזור התחנה המרכזית החדשה, ובאחת הצמתים ניגש להתגודדות של אפריקאים ובוחר עובד. “פעם הפלסטינים עמדו בצמתים וחיכו למישהו שיבחר אותם לעבודה. עכשיו אלה האפריקאים”, אומר מזרחי.

בצמתים ממתינים עובדים יומיים שמקבלים את שכרם במזומן ואינם תלויים בקבלנים. אבל מרבית העובדים מעדיפים את העבודה באמצעות קבלן, שאמור להסדיר עבורם גם תנאים סוציאליים כמו הפרשה לקרן פנסיה, חופשה בתשלום ועוד. גם המעסיקים, לפחות הגדולים, מעדיפים את תיווך הקבלן כדי להתנער מאחריות לעובדים. אלא שלפי גוף הולך וגדל של פסיקות, מעסיקים שעובד אצלם עובד קבלן אחראים גם הם לכך שיקבל את המגיע לו.

לפני כשבועיים נשלח מכתב לשמונה בתי עסק וישיבה תיכונית ברמת גן, שכולם העסיקו עובדי ניקיון באמצעות סלומונוב. “מתוך העדויות…מצטיירת תמונה של קבלן שמנצל את עובדיו באופן שיטתי…האחריות על התנאים שבהם מועסקים העובדים מוטלת גם עליכם ואנו דורשים שלא תיתנו יד לניצול ולעושק”, כתבה קסם אדיב, המרכזת בקו לעובד את הטיפול במבקשי מקלט אפריקאים. רק אחד משמונת בתי העסקים טרח להגיב – אותה חברה שבה הועסקה אלמז. העתק נשלח להתאחדות המסעדנים, שאף היא לא הגיבה.

מכתב דומה נשלח ביולי ליותר מ-20 בתי מלון שהעסיקו עובדים באמצעות חברת כוח אדם וניקיון בשם טל רן. “לפניכם מוצגת תמונה עגומה של חברה המנצלת את עובדיה באופן שיטתי”, נאמר במכתב שנשלח לבתי המלון, בהם הילטון תל אביב ואילת, רויאל ביץ’ באילת, דן פנורמה בתל אביב, שרתון מוריה בתל אביב, קראון פלזה בתל אביב, ועוד. “העובדה כי מלונות כה רבים ממשיכים לשתף פעולה עם חברה זו רק מאפשרת לה להמשיך ולנצל עובדים”.

במקרה זה לא נמצא אף צדיק בסדום – אף לא אחד מבתי המלון הגיב. יש להניח שחלקם, לפחות, חושבים שהם מוגנים מפני תביעות של עובדים בשל העובדה שלא קיים קשר של עובד-מעביד בינם לבין העובד. בקו לעובד לא מתכוונים לוותר להם.

המעסיקים מרוויחים
כך, למשל, הוגשה באחרונה תביעה על 17 אלף שקלים נגד מלון ליאונרדו על ידי עובד ניקיון שהועסק באמצעות טל רן במשך תשעה חודשים. העובד התלונן כי פוטר בלא הודעה מוקדמת, לא קיבל פדיון ימי חופשה וחגים, לא קיבל תלושי שכר עבור מרבית חודשי עבודתו ונוכו משכרו סכומים נכבדים על חשבון מקדמות – שאותן לא לקח. בטל רן אומרים שלעובד הונפקו כל תלושי השכר והוא גם קיבל מקדמות כל חודש וחתם על אישור שקיבל אותם. החברה שלחה את האישורים ואת התלושים למשרד התעשייה, המסחר ותעסוקה (התמ”ת) שחוקר את התלונה הזו ותלונות רבות אחרות של מבקשי מקלט.

מנכ”ל טל רן, רועי אמיר, בדק את רשימת התלונות נגד החברה שלו ומצא אי דיוקים – חלק מהעובדים כלל לא הועסקו באמצעותו, חלק ממשיכים לעבוד למרות שנטען שהם פוטרו, ולחלק הוכנו תשלומי פיצויים אך הם לא באו לקחת אותם. “אנחנו מעסיקים אלפי עובדים. אם יש חמש או עשר תלונות, זה לא המון”, אומר אמיר. המאגר המשפטי תקדין מראה שנגד טל רן הוגשו בשנתיים האחרונות יותר מעשר תביעות. זאת בנוסף על 12 תלונות שהגיעו לקו לעובד. עם זאת, סיגל רוזן מעמותת “מוקד סיוע לעובדים זרים” מעידה כי אמיר מוכר לה כאדם ישר ורגיש שעזר לפליטים רבים למצוא מגורים, מצא בתי ספר וגנים לילדיהם והסדיר עבורם טיפול רפואי ומקומות עבודה.

ארגוני הסיוע אכן שיתפו פעולה באופן הדוק עם קבלני כוח אדם, מנהלי בתי מלון, חקלאים ומעסיקים אחרים כשגבר זרם מבקשי המקלט, במטרה לספק לאפריקאים מגורים ופרנסה. אבל נראה שעם הזמן, הערכים ההומניטריים נחלשו ואילו הערכים הכלכליים גברו. למשל, הגעתם של מבקשי המקלט הצילה את ענף המלונאות, במיוחד באילת, שסבל ממחסור בידיים עובדות מאז שהממשלה אסרה על העסקת עובדים זרים בעיר. כיום הענף מתבסס במידה רבה על העובדים מאפריקה: אלה שמדברים עברית או אנגלית, מועסקים כמלצרים. השאר – בניקיון וחדרנות.

להעסקתם של האפריקאים יש יתרונות רבים עבור המעסיקים – לא צריך לשלם כדי להביאם ארצה, לא צריך לבקש עבורם רשיון עבודה ולחדש אותו בכל פעם, לא צריך להילחם נגד החלטות ממשלה להקטין את מכסות העובדים הזרים. עמדותיה הסותרות של המדינה אף הן מיטיבות עם המעסיקים. אמנם לא נותנים להם אשרות עבודה כדי לא לעודד אותם להישאר וכדי לא למשוך את רמת השכר כלפי מטה ולגזול מקומות עבודה מישראלים; אבל מצד שני מאפשרים להם לעבוד בלא אישורים משום שהם חייבים להתפרנס ואמנות בינלאומיות אוסרות לגרשם ומשום שהם מספקים מענה לדרישה לעבודה זולה.

המדיניות הזו נוחה לכולם. כיום שוהים בישראל יותר מ-20 אלף מבקשי מקלט אפריקאים. הקבלנים מקבלים מהמעסיקים שלושה או ארבעה שקלים לשעה עבור כל עובד. בענף המלונות והמסעדות ימי העבודה של המנקים והמלצרים יכולים להימשך גם 16 שעות ויותר, כך שבחישוב גס כל אחד מניב לקבלן 64 שקלים ליום, שהם קרוב ל-2,000 שקלים בחודש. די בהעסקתם של עשרה עובדים כדי להפיק הכנסה חודשית נאה. מרבית הקבלנים מעסיקים הרבה יותר מעשרה עובדים וחברות גדולות אף מחזיקות 500 ויותר.

אין מדיניות
המדיניות הממשלתית, שהיא למעשה היעדר מדיניות, משרתת גם את העובדים האפריקאים. על אף שנכנסו ארצה באופן לא חוקי, מצבם טוב יותר מאשר זה של עובדים המגיעים ארצה בהיתר מטעם המדינה: הם יכולים לעזוב מעסיק בכל רגע ולעבור למעסיק אחר, בלי לבקש אישור ממשרד הפנים.

גם אי אפשר לאיים עליהם בגירוש כשם שעושים מעסיקים כאשר עובדים חוקיים לא מסכימים לתנאי העסקתם או לדרישות מהם. לכן הם גם לא חוששים להתלונן נגד מעסיקים נצלנים. בשנתיים האחרונות הגיעו לקו לעובד מאות רבות של תלונות. רובן הועברו למשרד התמ”ת, כדי שיבדוק אם הקבלנים אכן הפרו את זכויות העובדים.

עורכת הדין אפרת מור מילמן, שמייצגת מהגרי עבודה ומבקשי מקלט, מספרת שמרבית המעסיקים בוחרים להתפשר כדי לא להגיע למשפט. מור מילמן מספרת שעיריות שמעסיקות אפריקאים בנקיון רחובות וגינון בדרך כלל לוחצות על הקבלנים להתפשר עם אלה שמגישים תביעות. “פעם בא קבלן לבית המשפט, נעמד במסדרון, הוציא סטיפה ושילם לעובד”, היא נזכרת. כיום היא מייצגת עובד שתובע את מלון הילטון ואת טל רן על אי תשלום זכויות סוציאליות בסך 9,000 שקלים.

כשם שקרה עם כניסתם של מהגרי עבודה לענפים כמו בניין וחקלאות, כך גם מבקשי המקלט מושכים את שוק העבודה כלפי מטה מבחינת שכר והטבות. לא רק שהם מסתפקים בשכר נמוך, לפעמים אף פחות משכר המינימום, אלא שהם מוכנים לעבוד משמרות כפולות בלא גמול שעות נוספות.

הנפגעים הראשונים הם עובדים זרים שמועסקים באופן לא חוקי במשקי בית, מסעדות וכו’. “הם פשוט נדחקים החוצה”, אומרת חנה זהר, מנהלת קו לעובד. “מעסיק עושה חישוב פשוט – למה להעסיק עובד לא חוקי ולהסתכן בקנס כשאפשר להעסיק פליטים בלא חשש מקנסות, ולפעמים במחיר נמוך יותר?”. וכך ממשיך הגלגל ומסתובב: בראשית היו הפלסטינים, אחריהם העובדים הזרים ועכשיו מבקשי מקלט מאפריקה. המשק הישראלי מכור לעבודה זולה ומתקשה להיגמל.

עיתון “הפטיש” יצא לדרך ב-1989 כיוזמה של כמה עיתונאים, אקדמאים ופעילי שכונות. הוא שם לעצמו למטרה להעלות לסדר היום הציבורי נושאים חברתיים. הכתבה היא חלק מפרויקט מחווה שנערך במעריב לעיתון השכונות ההיסטורי.

לכתבה ב NRG