06-12-2006

עובד מנפאל הובא לישראל לצורך העסקתו בתחום הסיעוד. בתמורה להסדרת רישיון ישיבתו בישראל, שילם העובד 9000$, סכום שלצורך גיוסו נטל הלוואה בריבית חודשית של 2.5% מאנשים בכפרו, ומשכן את ביתו ואת שדהו, המשמש למחייתו ולמחייתם של בני משפחתו.
עשרה חודשים בלבד לאחר הגעתו לישראל, “הוחלף” העובד בעובד אחר בידי חברת כוח-האדם, וזאת, ככל הנראה, על-מנת לגבות מעובד נוסף, “חדש”, אלפי דולרים כדמי תיווך. מרגע זה ואילך הפנתה חברת כוח האדם את העובד, בניגוד לדין, לעבודה בבתי-חולים, בשירותם של מעסיקים המאושפזים בבתי-החולים, תוך שהיא מטעה אותו לחשוב, כי מעסיקים אלה יוכלו להסדיר את רישיון ישיבתו. במשך שלושה חודשים תמימים סעד העובד מעסיקים שונים בבתי חולים שונים, תוך שהוא “מתגורר” בבית-החולים ולן דרך קבע על כיסאות בבית-החולים, וזאת עד למעצרו בחודש ספטמבר 2006. העובד עתר לבית המשפט לעניינים מינהליים כנגד צו הגירוש. העובד עצמו לא זכה לנכוח בדיון, וזאת אף שהובא לבית-המשפט, והוחזק בחדר העצורים. בתום הדיון, החליט בית-המשפט בפסק-דין המחזיק שורות ספורות – לדחות את העתירה.
על החלטה זו הגיש קו לעובד ערעור. בערעור הועלו מספר טענות, ובהן:
ההליך שהתקיים בעניינו של העובד בבית-משפט היה הליך פגום מיסודו. תחת הקפדה בזכויותיו הפרוצדוראליות של העובד, בהליך משפטי שבמרכזו עמדו זכותו לחירות, צדקת החזקתו במעצר וגירושו מישראל, בחר בית-משפט לנהל הליך חטוף, ללא נוכחות העובד, ותוך התעלמות גורפת מחובתו להכריע בעניינו של העובד על יסוד תשתית עובדתית קונקרטית ושלמה.
בית המשפט טעה כאשר ביסס את החלטתו לדחות את העתירה על יסוד התנאים שקבע משרד הפנים “בנוהל שמיים סגורים”, וזאת לאחר שבית המשפט העליון פסק בבג”ץ 4542/02 קו לעובד נ’ ממשלת ישראל, כי הסדר הכבילה שבגינו מאבדים מהגרי עבודה את מעמדם בישראל, אינו חוקי.
כן נטען, כי בית המשפט טעה כאשר לא ייחס כל משקל לנסיבות בהן איבד העובד את רישיון ישיבתו בישראל, נסיבות שמקורן אינו בו, ושנובעות מפעילותה הבלתי חוקית של חברת כוח-האדם שהסדירה את בואו לישראל, וכי שגה שעה שלא נתן כל משקל לשיקול בדבר הפגיעה האנושה שיסב לעובד גירוש מישראל, לאחר שמשכן את כל רכושו תמורת הזכות לעבוד בה, ובטרם היה בידו סיפק להשיב ולו את הוצאות הגעתו.

עע”ם  נָרַיָאן בָּהַדוּר מָגַאר נ’ משרד הפנים