07-05-2008

מאת: טלי חרותי-סובר

אם מישהו זקוק להוכחה נוספת כי בישראל סוף מעשה אינו במחשבה תחילה, שיתבונן בתופעת העובדים הזרים. הכל התחיל באפריל 1993, עת הוטל סגר מוחלט על השטחים ואלפי פועלים פלשתינאים לא הגיעו למקום עבודתם. על ממשלת ישראל הופעל לחץ אדיר: “תנו אלטרנטיווה”, זעקו הקבלנים והחקלאים, שנותרו ללא ידיים עובדות. בתחילה גויסו רק כמה מאות עובדים זרים על ידי חברות כוח אדם ייעודיות – שנהפכו מאז לגל עצום ורב.

ב-2001 חיו בישראל כ-300 אלף פועלים זרים, חציים ללא אשרות חוקיות – כ-12% מכוח העבודה הבוגר. לשם השוואה: המספרים במדינות מערביות אחרות נעים סביב 3%-4% בלבד. במקביל, ישבו בבית כ-300 אלף מובטלים. גל כתבות ששטף את אמצעי התקשורת ותיאר את רמת הניצול ותנאי העבדות מהם סבלו הפועלים, טילטל את דעת הקהל. משרדי עמותת קו לעובד כרעו תחת עומס הפונים. רק במהלך 2002 מישהו התעורר. ככה זה אצלנו – קודם נותנים לחתול להיכנס, אחר כך בוכים על החלב שנשפך.

והחלב הזה עלה כסף. המון כסף. לפחות שש ועדות וצוותים שונים עסקו בעניין וגיבשו המלצות; מיליונים נשפכו על הקמתן של מינהלת ההגירה ומשטרת ההגירה, שהוקמה כדי לגרש את מחוסרי האשרות. העובדים הזרים חיו, ועדיין חיים, בגטו דרום תל אביבי במקרה הטוב, ובלולים ומכלאות תת-אנושיות במקרה הרע, ללא תנאים סוציאליים מינימליים וכשדרכונם מוחזק על ידי מעביד רודני.

באחרונה המליצה ועדת אקשטיין לצמצם את מספר העובדים הזרים. השאיפה, אומר אסף אדיב מעמותת מען, היא שעד 2012 יצומצם לאפס מספר העובדים חסרי האשרות, ועד 2014 יגיע מספר בעלי האשרות ל-5,000 בלבד (לא כולל עובדי סיעוד). במקביל, תוגבר האכיפה של תשלום שכר המינימום, ותוגדל עלות העסקתם במטרה להפוך אותם ללא כדאיים למעסיק הישראלי.

האם הפתרון ישים? זאת נדע רק אחרי שהמוני ישראלים, יהודים וערבים, יחזרו אל החקלאות, הניקיון והבניין. רק ימים יגידו אם לא הפכנו לתלויים מדי בפועלים מרומניה.