20-01-2011

מאת: תגריד שיבטה, קו לעובד

למשרד האיגודים בקלקיליה נכנסה אישה צולעת, מבוגרת, לבושה שחורים. סימני הימים הקשים ניכרים על פניה.
במשך עשרות שנים היא עבדה אצל מעסיקים רבים, תמיד עם אותו קבלן מוביל ומעסיקים רבים, תמיד בעבודות חקלאיות. גם בימי הסגר עומס העבודה היה רב והקבלן לחץ שתגענה לעבודה. הנשים והיא בתוכן, עשו את דרכן לפגוש את הקבלן במסלול משובש וקשה. הן דילגו מעל תלוליות וגדרי תיל. באחד הימים נפלה ושברה רגל. היא המשיכה לעבוד עם רגל שבורה ללא טיפול. מאחר והשבר לא התאחה בצורה טובה, היא צולעת עד היום. כשסיפרה לקבלן על שבירת הרגל הוא אמר: “אין זה מענייני, אתן רוצות לעבוד, תסתדרו”. עם הזמן הפכה פחות ופחות יעילה עד שבתחילת השנה הנוכחית, פוטרה.
היא לא רצתה להתלונן: “הוא לא אשם, הוא תמיד נתן עבודה ואני זאת שהעדפתי להגיע בכל מחיר. זו אני שלא נזהרתי. גם אחרי שנפצעתי עשיתי הכול כדי שלא לרדת בהספק העבודה”.
היא רק מבקשת פיצויי פטורים ויתרת זכויות שלא קיבלה מהמעסיק אצלו עבדה שנים ארוכות. ללא קשר לפציעתה, לרשלנות הפושעת בעניין בריאותה ולכך שהיא כבר לא באותו כושר איתו נכנסה לעבודה בישראל. כך נכנסים בריאים וחוזרים חולים. כך הופכים לנטל על החברה הפלסטינית .