16-03-2011

מאת: אביעד קליינברג

מחר תדון ועדת הפנים של הכנסת בתיקון חדש לחוק הכניסה לישראל, במסגרתו ייקבע אזור גאוגרפי שרק בו רשאי יהיה לעסוק העובד הזר וגם מספר המעבר בין המעסיקים יוגבל. ומה יעלה בגורל העובדים? הם יימלטו, יחיו בעוני מחפיר ויגורשו

יחסה של החברה הישראלית למהגרי העבודה (“עובדים זרים”) הבאים בשעריה מתאפיין בצביעות ובהתחסדות. מצד אחד אנחנו זקוקים לעובדים הללו, כדי שיעשו למעננו את העבודות שלנו אין חפץ בהן – יטפלו בחולים ובזקנים ובחלשים, יבנו את בתינו, יעבדו את שדותינו ויבשלו את מזוננו. מצד שני, היינו מעדיפים שהאנשים הללו לא יהיו בני אדם כמונו.

אנחנו אוהבים אמנם לחשוב על עצמנו כעל מי שזכויות האדם יקרות ללבם – אבל רק כל עוד זה לא מפריע את מנוחתנו. היינו רוצים שהזרים ייעשו את המלאכות הלא-רצויות הללו כאילו הם רובוטים-עובדים כאשר אנחנו זקוקים להם, נעלמים כשאין לנו צורך בהם. היינו רוצים שעלותם תהיה מינימלית ושקולם לא יישמע. הצרה עם בני אדם היא שגם כאשר הם מבקשים עבודה בארץ זרה יש להם צרכים ורגשות ואפילו – שומו שמיים – זכויות. הבעיה עם זכויות עובדים היא שהן מגבילות במידה מסוימת את שרירות ליבו של המעסיק. זו אגב בדיוק הסיבה שבשלה, במשטרים מתוקנים, יש לעובדים זכויות.

עד כמה זוכים עובדים זרים להגנת החוק בישראל? במידה מעטה מדי. הסיבה העיקרית למעשי העוול שמהם סובלים העובדים הזרים היא נטיית לבנו להזדהות הזדהות מוחלטת עם המעסיק (אחד מאיתנו) ולא עם העובד (“הזר”). הביטוי החיצוני לנטיית הלב הזאת היה הסמכות המוחלטת שניתנה בעבר למעסיקים לשלוט בדרכוניהם ובאשרותיהם של העובדים. רבים מהעובדים משלמים דמי תיווך גבוהים ביותר. החזרה הביתה בטרם עת כרוכה באובדן ההשקעה הראשונית הזאת ובחורבן כלכלי. מה פלא שרוב העובדים – החוקיים יש להזכיר – מילאו פיהם מים וסבלו בשתיקה מעשי התעללות שהיו לעתים מסמרי שיער. בית המשפט העליון נתן את דעתו על העניין והגדיר אותו כ”מעין עבדות בגרסה מודרנית”. כתוצאה מפסילת נוהל “מעבר עובד ממעסיק למעסיק” על ידי בג”ץ, הודיע משרד הפנים, לפני פחות משנתיים, כי “בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון, מטרתו של הנוהל לאפשר לעובדים זרים לעבור בקלות ובמהירות ממעסיק למעסיק באותו ענף”.

אין ספק שמדובר בתיקון ראוי. לעובדים – זרים כמקומיים – צריכה להישמר החירות לעבור ממעסיק למעסיק, כדי למנוע ניצול והתעמרות. חשוב לציין שהעובד הזר אינו יכול לעשות כראות עיניו. הוא יכול לעבוד רק בתחום שלצרכיו קיבל אשרת כניסה לישראל ועליו להתייצב אחת לשנה לחידוש אשרתו. המדינה יכולה להחליט אז כי אין היא מעוניינת בהארכת אשרתו.

והנה מחר עומדת ועדת הפנים של הכנסת לדון בתיקון חדש לחוק הכניסה לישראל. דומה כי משרד הפנים מודאג מהאפשרות שהעובדים הזרים (ובעצם בעיקר העובדות הזרות, משום שהתיקון עוסק בענף הסיעוד) ישתכרו מן החופש שניתן להם. מעתה, קובע התיקון, יהיה שר הפנים (“בהתייעצות” עם שר הרווחה ובאישור ועדת הפנים והגנת הסביבה) רשאי להגביל את מספר המעסיקים שהעובד רשאי לעבור ביניהם. נכון, החוק מאפשר לשר לאשר חריגים, אבל הניסיון מעיד כי ההגבלה עלולה “לתקוע” את העובדת אצל מעסיק בלתי אפשרי, משום שתמה המכסה ובשל הסרבול והסיכון הכרוכים בפנייה לוועדת חריגים. 

עוד נקבע בתיקון כי השר יהיה רשאי לקבוע באשרה וברישיון הישיבה של עובד זר אזור גיאוגרפי, שרק בו יהיה רשאי לעסוק בתחום העיסוק הקבוע באשרה. לכל בר דעת ברור כי אם יוגבל העובד רק לאזור הערבה למשל או לאצבע הגליל, פירוש הדבר הוא למעשה צמצום דרמטי באפשרויות הבחירה, שכן מספר המעסיקים הפוטנציאלים מוגבל; לא פעם הם מכירים היטב זה את זה ויכולים ליצור תנאים בלתי-נסבלים לעובד, שלא תהיה לו כל דרך להיחלץ מהם, לבד מעזיבת הארץ ומשבירת מטה לחמו.

לאן נעלמה זכותם של העובדים הזרים “לעבור בקלות ובמהירות ממעסיק למעסיק באותו ענף”? משרד הפנים לא אוהב את העובדה שלגר ולתושב אשר בינינו חופש תנועה, חופש בחירה, חופש תעסוקה. בבת אחת נעשו העובדים הזרים תלויים מחדש בחסדי מעסיקיהם ובחסדיה המפוקפקים של הביורוקרטיה הישראלית. מה הסיכוי שהעובדת החלשה מסרי לנקה או מהפיליפינים תדע לעמוד על זכויותיה ולהשמיע את טענותיה בפני הרשויות שהרקורד ההיסטורי שלהן אינו מעיד על להיטות להגן על זכויות העובדים הזרים? סביר יותר שבניסיון להימלט ממעמד השפחות המוקצה הן, תהפוכנה חלקן לעובדות בלתי חוקיות החיות מן היד אל הפה וחלקן יגורשו. ומי ירוויח מזה? בעיקר סוכנויות התיווך. אלה יגייסו גל חדש של עובדות שתשלמנה גם הן את דמי התיווך הגבוהים.

התיקון הזה לחוק מיותר ומסוכן. לעובדים הזרים בישראל אין יותר מדי זכויות. יש להם פחות מדי. ראוי לכל מי שכבוד האדם וחירותו יקרים לו להצביע נגד.

למאמר ב YNET