09-03-2013

מאת עידית לבוביץ’, רכזת תחום סיעוד

מדי שנה, מסייעת עמותת “קו לעובד” לעשרות ואף למאות מהגרות עבודה נפגעות תקיפה או הטרדה מינית. קשה לאמוד את מימדי התופעה, מכיוון שהעמותה מעניקה סיוע לעובדות ולעובדים באופנים רבים ושונים וישנו קושי בהערכת מספר מהגרות העבודה שנעזרו בעלוני המידע בנושא תקיפה מינית, או מספר הפניות הטלפוניות שהתקבלו בנושא זה. מצאנו כי מהגרות עבודה רבות, המגיעות למשרדי “קו לעובד” לצורך קבלת עזרה במימוש זכויותיהן מול מעסיקיהן, מגוללות,לעיתים תכופות, סיפור העסקה אשר כולל אף ניצול מיני בדרגות משתנות של חומרה.
מהגרות עבודה המועסקות בענף הסיעוד הן קבוצה פגיעה מאד לתקיפה מינית, וזאת בשל טבעה המיוחד של ההעסקה בענף זה. עבודת הסיעוד מחייבת מגורים בבית המעסיק, ושהות אינטנסיבית במחיצתו. היא דורשת מידה רבה של קרבה גופנית עם המעסיק (לעיתים על העובדת לסייע למעסיק להתקלח, לעשות את צרכיו ולהלבישו). העובדה שעבודתן של מהגרות העבודה הינה “מסביב לשעון”, מביאה לכך שהגבולות בין זמן העבודה לזמן הפרטי מיטשטשים, ואף כופה על מהגרות העבודה בידוד חברתי דה-פקטו.  עובדות הסיעוד – ובפרט עובדות אשר נמצאות בישראל למעלה מ- 51 חודשים ואין באפשרותן לחדש את אשרת השהיה במידה ויחליפו מעסיק – חוששות מפיטורים מיידיים וגירוש מישראל במקרה שיעזו להתלונן כנגד מעסיקם. במקרים אלו, מלווים הפיטורים בסירוב המעסיק לתשלום חובותיו כלפי העובדת, וניצול היעדר מעמדן החוקי לעיכוב התשלום עד לגירושן מישראל בפועל. ככל הנראה מדובר בתופעה נרחבת ומקובל לקשור אותה עם הפגיעוּת המיוחדת של עובדות אלה, הנובעת מן הגורמים הבאים:

חולשתן המובנית (כלכליתחברתית ופוליטיתשל מהגרות העבודה: מהגרות העבודה מגיעות לישראל על רקע מצוקה כלכלית חמורה בארצותיהן, ועל-מנת לסייע בכלכלת משפחותיהן. הן משלמות, ככל מהגר עבודה אחר, אלפי דולרים כ”דמי תיווך” תמורת הסדרת הגעתן ורישיון ישיבתן בישראל לסוכנים וחברות כוח-אדם במדינות מוצאן. במרבית המקרים, נוטלות מהגרות העבודה הלוואות בריבית מופקעת וממשכנות את רכושן ורכוש משפחתן לצורך מימון דמי התיווך, הלוואות שאמורות להיות מושבות משכר העבודה בישראל. כתוצאה, נוצרת תלות כלכלית רבת עוצמה בין מהגרות העבודה לבין מעסיקיהן, תלות המשליכה גם על דפוסי ההתנהגות של מהגרות עבודה הנופלות קורבן לתקיפה מינית.
הרקע התרבותי ממנו מגיעות העובדות או תפיסות דתיות שונות, מטילים סטיגמה על נפגעות הטרדה ותקיפה מינית. עובדה זו מובילה במרבית המקרים את עובדות הסיעוד להחלטה שלא לשתף אדם בטראומה הקשה אותה חוו. שיתוף אדם אחר בפרטי האירוע עלול להוביל את העובדת לכדי נידוי חברתי בקהילתה, ובמקרים קיצוניים אף להביא לסכנת חיים.

חולשתן החברתית של מהגרות העבודה הנובעת מזרותן בישראל
הן אינן מכירות את התרבות המקומית, אינן שולטות בשפה העברית, ולעיתים אף שליטתן בשפה האנגלית מוגבלת. הן אינן מצויות בדין הישראלי (ולכן אף טועות לחשוב, בחלק מן המקרים, כי מעשי המעסיק אינם נחשבים לעבירה פלילית). הן חוששות מפיטורין ומאבדן רישיון הישיבה בישראל, הן חוששות מפניה למשטרה או לרשויות ההגירה (בשל הדימוי השלילי של גופים אלה בקרב קבוצת מהגרי ומהגרות העבודה), בעיקר כאשר הן שוהות בישראל ללא אשרה. העובדות חוששות מאבדן קורת הגג שלראשן (המגורים בבית המעסיק) שכן לרבות אין אפשרות לשאת בנטל דמי השכירות בכוחות עצמן.

החלשת המדינה את העובדות
האופנים בהם המדינה שותפה ליצירתה ולחיזוקה של חולשה זו הינם משמעותיים ביותר. כך למשל, המדינה היא זו שיצרה והשליטה (ועודה משליטה) את “הסדר הכבילה”, הכורך בין חוקיות ישיבתה של מהגרת העבודה בישראל לבין עבודה עבור מעסיק ספציפי, ושבמסגרתו מוטלת סנקציה חמורה-מכל על עזיבת המעסיק: אובדן רישיון הישיבה בישראל. למרות ביטולו לכאורה של “הסדר הכבילה” בעקבות פסיקת בג”ץ, מרבית העובדות עדיין אינן רשאיות בפועל להחליף מעסיק, בעיקר בשל התלות המוחלטת בלשכה הפרטית  או בחברת כח האדם לצורך מציאת מעסיק חלופי. ללשכות ולחברות אין כל אינטרס בסיוע במציאת מעסיק חלופי, שכן לעולם יעדיפו לגייס עובד חדש אשר עבורו יוכלו לגבות דמי תיווך מופקעים. בנוסף, לעובדות עצמן אין כל אפשרות ללמוד מיהם המעסיקים אשר מעוניינים בעובד והאם ברשותם היתר העסקה בתוקף, או כיצד ליצור עמם קשר.

יחס המעסיק ומשפחתו אל העובדת
מצאנו כי לעיתים תכופות, בתפישת המעסיק ובני משפחתו את מהגרת העבודה המועסקת בסיעוד משמשים בערבוביה גזענות, סקסיזם, החפצה של העובדת ותפישה מעוותת של יחסי-העבודה כיחסים המתיימרים לייצר זיקה קניינית או”בעלות”  כלפי העובדת. לעיתים, המעסיקים ובני משפחתם נוטים לראות במהגרת העבודה משרתת או שפחה, המחויבת לשרת את המעסיק ובני המשפחה בכל אופן בו תתבקש לעשות זאת. כך למשל, בנוסף על העבודה הסיעודית, מהגרות עבודה רבות מתבקשות לנקות את בתיהם של ילדי המעסיק, לטפל בילדיהם-שלהם, ולבשל ולכבס עבורם. לעיתים הן “מושאלות” לצרכים דומים אף לידידי המשפחה, כל אלה ללא תשלום שכר כמובן.
לעיתים עובדות הסיעוד אף מצוות לקיים יחסי מין עם המעסיק או עם מי מבני משפחתו.  מהגרות העבודה חשופות לתקיפה מינית ולהטרדה מינית במידה לא פחותה אף מצד בני משפחתו של המעסיק (ילדיו, נכדיו ובני משפחה אחרים). מצאנו גם כי בני משפחה המודעים לתביעותיו המיניות של המעסיק משמשים, לא אחת, כשליחים ומשדלים מטעמו, במקום שהעובדת אינה “נעתרת” להצעותיו המיניות. הם מאיימים לפטרה, “מסבירים” לה שקיום יחסי מין עם המעסיק הוא “חלק מהעבודה”, ועוד.

עמדת “קו לעובד” היא כי יש לשלול לאלתר היתרים ממעסיקים שנמצא בסיס לתלונת עובדת כנגדם על הטרדה או תקיפה מינית. אין להסתפק בפיקוח” על המעסיקבדמות שליחת מפקחים מטעם משרד הפנים או משרד התמ”ת.למרבה הצער, משרד הפנים ממעט עד מאד לשלול היתרים ממעסיקים בענף הסיעוד, וזאת ככל הנראה, בשל מצבם הקשה של המעסיקים. לעמדתנו, מדיניות זו אינה ראויה ואינה חוקית. שליחתה של עובדת לביתו של מעסיק שהצטברו כנגדו מספר תלונות על תקיפה מינית, מבלי אף לטרוח ליידע את העובדת בדבר, מבטאת רשלנות ואדישות לגורלה של העובדת.