25-09-2007

מאת: עמירם כהן, הארץ

ממשלות תאילנד וישראל קיבלו בשבוע שעבר החלטה להפקיע את הטיפול בעובדים התאילנדים מידי חברות כוח האדם ולהעביר אותו לידי ארגון ההגירה של האו”ם (IOM). מדובר בניסיון – עדיין ניסיון בלבד – לשים קץ לתעשייה הכי חשוכה בישראל, תעשיית גיוס העובדים הזרים. “החלטנו להפסיק את השחיתות והעושק הזה”, אמר ל-TheMarker הממונה על תחום עובדים זרים במשרד התמ”ת, שלום בן משה.

גיוס העובדים הללו, רובם ככולם מוצאם מכפרים עניים במחוזות צפון תאילנד, נעשה בידי חברות תאילנדיות, שהקריטריון היחיד לפיו הן נבחרו הוא הקרבה למושלי המחוזות. לאחר הגיוס העובדים עוברים סדרה של בדיקות רפואיות ומוטסים לישראל. כאן מקבלות אותם חברות כוח האדם הישראליות. אלה מבטחות את התאילנדים ומוסרות אותם לחקלאים שאתם הן קשורות בהסכמים.

איש אינו יכול לומר בביטחון מהם הסכומים שגובות חברות כוח האדם בתאילנד ובישראל תמורת השירותים הללו. ואולם, דבר אחד ברור: אין שום קשר בין עלות השירותים שמקבל העובד התאילנדי מחברות כוח האדם לדולרים שהוא משלם להן. חמור מזה, גם לרשויות העוסקות בפיקוח על הבאת העובדים והטיפול בהם אין מושג ירוק מהי העלות האמיתית ומהו הקופון.

בן משה, המסתמך על נתוני שגרירות תאילנד, אומר כי כל עובד משלם לחברות בתאילנד ובישראל 9,000 דולר. לדבריו, השגריר התאילנדי אף נקב בסכום גבוה מזה – 11 אלף דולר. בעבר דיברו בתמ”ת על 7,000-8,000 דולר לעובד.

גם על פי הנתון השמרני שנקבו בתמ”ת, חברות כוח האדם מכניסות לכיסן בשתי המדינות יותר מ-30% משכרם של העובד הזרים – כ-10 מיליון דולר לשנה בחישוב כולל. מה מזה הוא רווח נטו, אף אחד לא מוכן לומר. ההערכה היא שמדובר בעשרות רבות של אחוזים ואולי במאות אחוזים.

אף כי נתוני התמ”ת הם לכל היותר ניחוש מקורב, ברור למשרד שמדובר בתעשייה של עושק נורא. כניסת האו”ם לטיפול ופיקוח על הגיוס והעסקת העובדים הזרים, תאפשר להביא את העובדים הללו ב-2,000-2,100 דולר לעובד. במלים אחרות, העובד ישלם לאו”ם, ולחברות כוח האדם שימשיכו להעניק לו חלק מהשירותים, כולל הטיסה לישראל, 20% מהסכום שהוא משלם היום.

ההחלטה למסור את הטיפול בעובדים הזרים לארגון ההגירה של האו”ם התקבלה בממשלת ישראל במאי 2005 לאחר שעמותת “קו לעובד” חשפה את העובדה שהעובדים הללו נדרשים לשלם לחברות כוח האדם סכומים עצומים. שנתיים התמהמה הממשלה בקיום החלטתה עד שחויבה לכך בבג”ץ, אשר הורה לה במארס 2007 לדווח לו כיצד היא מגינה על העובדים הזרים מפני הניצול והעושק.

להעברת הטיפול בתאילנדים לאו”ם יש גם תועלות נוספות. החשובה בהן היא ביטול ההקפאה של החלטת הממשלה לתוספת של 2,500 תאילנדים לחקלאות. אף שההחלטה התקבלה בתחילת השנה היא הוקפאה עד לסיום ההליך של עברת הטיפול בעובדים לאו”ם שהתמשך מעל ומעבר למצופה.

מחזיק תיק עובדים זרים בהתאחדות חקלאי ישראל, חיים חדד, לא מאושר בלשון המעטה מהעברת הטיפול לאו”ם. לדבריו, נתוני התמ”ת מוגזמים. “מהפיקוח שאנחנו עושים על חברות כוח האדם אנחנו יודעים שהעובד התאילנדי משלם שם וכאן – לטיסה, לבדיקות רפואיות, לביטוחים, לאישורים, כולל היטלים ומסים שהוא משלם באמצעות המעביד – עד 5,000 דולר”, הוא מסביר. “מפריזים שם בגדול כדי להצדיק את העברת הטיפול לאו”ם”.

חדד גם מסרב להשתכנע שמסירת הטיפול בעובדים לאו”ם תוזיל את העלויות: “השינוי העיקרי יהיה בכך, שהגיוס ייעשה באמצעות שירות התעסוקה של תאילנד. האו”ם מתכוון לפקח על הגיוס הזה באמצעות חברות כוח האדם התאילנדיות, כך שהן יישארו בתמונה.

“קראתי ב’הארץ’ שעקב השינוי הזה העובד הזה ישלם עד 1,800 דולר. אני לא יודע מאיפה צץ הסכום הזה. נציגי ארגון ההגירה של האו”ם שביקרו פה לא מזמן העריכו שהסכום יהיה 3,000-5,000 דולר. יותר מזה, מדובר בהליך שאף אחד לא מכיר, הכרוך בהמון ביורוקרטיה והתוצאה, לפי בדיקה שלנו, תהיה שייווצר פער זמנים של חודש וחצי בין עזיבת העובד הזר הוותיק (שנתיים לאחר תחילת עבודתו) להגעת המחליף שלו. אי אפשר לנהל חקלאות ככה”.

חברות כוח האדם לא ממש רצות לדבר עם עיתונאים, ולא קשה להבין למה. מהמידע שהסכימו לחשוף עולה כי לפחות שתי חברות מהמגזר החקלאי מעורבות בהבאת העובדים הזרים: חברת עמיר, המזוהה עם התאחדות האיכרים, וחברת אביב, העוסקת ביצוא חקלאי. בתחום פועלות גם 5-6 חברות גדולות – בהן ליבר, המזוהה עם ליאורה פיין, וחנן, המזוהה עם חנן שני. בנוסף פועלות בתעשייה הזאת יותר מ-30 חברות קטנות וזעירות.

בכיר באחת מחברות כוח האדם הגדולות העוסקות בהבאת התאילנדים הביע נכונות להתייחס לנושא – אף כי הבהיר שאין בכוונתו לחשוף את עצמו, לא את מספר העובדים שהוא מביא, לא את הכספים שהחברה גובה מהעובדים ואפילו לא את מספר הטלפון של החברה. “אנחנו חברה בע”מ שעובדת בשקט”, אמר. “אני מוכן להבטיח לך שאנחנו לא שייכים לאותן חברות העושקות את העובדים.

“מי שבאמת כשל פה זה ממשלת ישראל, שמעניקה את הרישיונות לחברות כוח האדם וחוקקה חוקים ותקנות המחייבות אותן – אבל אף אחד בממשלה לא טורח לאכוף את התקנות. במקום זה ממשיכים לתת רישיונות לחברות קיקיוניות, שמביאות 5-10 עובדים בשנה וכל מטרתן לעקוץ את המערכת ולעשוק את העובדים. עושות מכה וסוגרות ולמחרת באות לבקש רישיון עם שם חדש.

“לעניין עצמו: אותי זה מביך ממש שמדינה ריבונית ומתוקנת כישראל צריכה קבלן משנה משוויצרלנד (משרדי ארגון ההגירה של האו”ם נמצאים בז’נבה) שעוסק בטיפול במהגרים בלתי חוקיים ממדינות העולם השלישי במקום לאכוף את החוקים שלה. אני לא מכיר מדינה שלוקחת קבלן משנה מחו”ל כדי שיאכוף את החוקים שלה. עם זה, תרשה לי לפקפק בנתונים התמ”ת שהחברות גובות 9,000 דולר לכל עובד. אם הבעיה קיימת בחברות מסוימות, למה לא מטפלים בזה?”

באופן לא מפתיע גם בחברות סבורים שאין סיבה לצעקה: “עובד תאילנדי ממוצע משתכר 4,500-6,000 שקל בחודש. הלוואי על כל הישראלים. התאילנדי מעביר כל חודש למשפחה שלו 600-700 דולר לחודש. תראה לי ישראלי בשכר מינימום שחוסך סכום כזה. צריך לזכור שלא מדובר במהנדסים ובעורכי דין. מדובר באנשים שבאים מכפרים נידחים ששמחים לבוא ולעבוד בישראל. תאמין לי, ממש שמחים”.