22-01-2014

מאת: נועה שאואר

פירות הארץ שביסוד חג ט”ו בשבט, גדלים בעמל רב בידי עובדי החקלאות בישראל. רובם ככולם מהגרי עבודה שהובאו על ידי מדינת ישראל לעבודה קשה, תוך  שהם משתכרים פחות משכר מינימום, חיים בתנאי מגורים מחפירים וכבולים למקום עבודתם משל היו עבדים. לצד אותם העובדים גם מצבם של החקלאים, אשר קורסים תחת עול המיסים הגבוהים, אינו מזהיר. כחלק מקריסת ענף החקלאות כולו, נזנחים החקלאים והעובדים להלחם זה בזה על זכויותיהם מבלי שהמדינה לוקחת אחריות על הנעשה.

ענף החקלאות הוא ענף מורכב המערים קשיים על החקלאים. החל מחלוקת אדמות לצרכי חקלאות, דרך מיסוי גבוה ועד לייבוא כוח עבודה זול שכיום עדיין עונה על המחסור חמור בעובדים בענף. ישראל היא המדינה היחידה בין מדינות ה-OECD בה נדרש מס מעסיקים על העסקת עובדים זרים, ומבדיקת קו לעובד עולה כי הכנסות הממשלה מגביית מס מעסיקים עומדות על כ-160 מיליון שקלים בשנה ולצד אלה תשלומי האגרות השנתיים למדינה על העסקת עובד זר, מגיעות אף הן למיליוני שקלים נוספים בכל שנה. החקלאים, אשר פרנסתם מתבססת על עבודת מהגרי עבודה, לעיתים קרובות לא מצליחים לעמוד בנטל הוצאות אלו, וכן רבים נאלצים לסגור את המשקים מפאת חוסר בעובדים.

בניסיון להקל על החקלאים, המדינה מציעה סובסידיות ממשלתיות שונות, אולם כיום הסובסידיות אינן מצליחות לאפשר לחקלאים להתקיים ולקיים את המשק החקלאי שכן הן אינן מספקות את הצרכים האמיתיים של החקלאים. כך למשל, במסגרת סובסידיית “מיכון חוסך ידיים עובדות” התחייבה המדינה לשלם לחקלאים עד 40% מעלויות המיכון החקלאי. ואולם, בפועל החקלאים מעידים כי מיכון חקלאי אינו מסוגל להחליף את העובדים בחקלאות, וכי למשל, עוד לא הומצאה המכונה שתקטוף פלפלים.

לצד הקשיים חשוב להדגיש כי בעוד משרד החקלאות אכן מציע תמיכה וסובסידיות כלשהן לחקלאים, תמיכה מעטה יותר מעניקה המדינה למהגרי העבודה שזו דואגת להביא ארצה למטרת העבודה בחקלאות. מנתוני ארגון קו לעובד עולה כי שכר העבודה שמרוויחים מהגרי העבודה בחקלאות, נופל באופן משמעותי משכר המינימום הקבוע בחוק. כך, השכר הממוצע לשמונה שעות עבודה עומד על כ-140 ש”ח ועוד 20 ש”ח בממוצע לכל שעה נוספת או שעת עבודה בשבת.

על פי הערכת קו לעובד, הפרת חוק שכר המינימום כלפי 22,000 עובדי החקלאות הזרים בישראל מהווה אובדן של כ- 22,952 ש”ח לעובד לשנה, או כ- 504,955,440 ש”ח לכלל העובדים לשנה. במילים אחרות, סכום של כחצי מילארד שקלים בשנה נגזל מהעובדים למרות שמגיע להם כחוק.

אף על פי ש”קו לעובד” מדווח באופן עיקש למשרד הכלכלה על אי תשלום שכר מינימום לעובדים במשקים חקלאיים, תוך הפניית אצבע מאשימה למשקים ספציפיים המפרים את החוק באופן חוזר ונשנה, תלונות אלו נותרות ללא מענה. בפועל לא מתקיימת אכיפה אפקטיבית כלפי חקלאים מפרי חוק וזרם מהגרי העבודה בחקלאות המגיעים למשרדי קו לעובד ומספרים על אותן הפרות חוזרות, אינו פוסק.

מדברים אלו ניתן רק להסיק כי העלמת העין של משרד הכלכלה על ידי אי אכיפה אפקטיבית של חוק שכר מינימום לעובדי החקלאות, מהווה סובסידיה עקיפה של הממשלה – זוהי דרכה של הממשלה לתמוך בענף החקלאות באופן בלתי רשמי. התקציבים והסובסידיות הנמנעים מהחקלאים באופן רשמי בועדות הכנסת ניתנים להם באופן בלתי רשמי על גבם של העובדים באמצעות אי אכיפה. העובדים מצידם, מוצאים עצמם משלמים לענף החקלאות את מה שהמדינה כבר מזמן לא מוכנה לשלם. ובאשר לעובדים אשר יבקשו לדרוש את זכויותיהם מן המעסיקים, כאן משאירה המדינה את המעסיקים והעובדים להתקוטט בינם לבין עצמם על תנאי ההעסקה והזכויות הסוציאליות.

במערך המורכב של ענף החקלאות, לא יתכן שהעובדים, שלרב אינם מודעים לזכויותיהם ורק מבקשים שיתייחסו אליהם באופן שווה כאל כל עובד אחר בישראל, הם אלו הנדרשים לסחוב על גבם את כשלי המערכת. לקראת טו בשבט הקרוב, חשוב לזכור כי הפירות והירקות שאנו אוכלים נקטפים ונאספים על ידי אחת מקבוצות העובדים המוחלשות ביותר במשק הישראלי. רק מערך אכיפה אפקטיבי, בשפת העובדים, יאפשר לחזק את העובדים וכך גם את ענף החקלאות בכללותו.

הכותבת הינה רכזת תחום עובדי חקלאות ב”קו לעובד”.

לקריאת גרסת הטור שהתפרסמה בעיתון דה מרקר בתאריך 20.1.2014 :

http://www.themarker.com/opinion/1.2222366