30-06-2013

מאת: סלוא עלינאת, קו לעובד

המצב הכלכלי המתדרדר ואחוזי האבטלה הגבוהים ברשות הפלסטינית, המגיעים לעשרות אחוזים, הם מהגורמים לכך שנשים פלסטיניות נאלצות לעבוד בהתנחלויות ובאזורי התעשייה הישראליים בגדה המערבית.

העובדות באות מרקע כלכלי-חברתי קשה, רובן לא השלימו את לימודיהן בתיכון כך שסיכוייהן להשתלב במשרות ברשות הפלסטינית קלושים. משפחותיהן עיבדו בעבר את אדמותיהן, אבל יחד עם הפקעת הקרקעות על ידי מדינת ישראל ובניית ההתנחלויות הן איבדו את הסיכוי לעבוד בשדות הכפר ולכן הן נאלצות לעבוד בהתנחלויות הסמוכות בניקיון בבתים , במתפרות ובמפעלי מזון. כמו כן, הן עובדות בחקלאות אצל מעסיקים ישראלים במושבים בבקעת הירדן. מדובר במאות עובדות פלסטיניות המועסקות בהתנחלויות, שמספרן צפוי להמשיך לגדול.

בשבת האחרונה התאספה קבוצה של נשים העובדות במפעל למזון באזור התעשייה מישור אדומים. חמש נשים בעלות וותק של בין 8 ל 15 שנים במפעל. הן שם מאז הקמת המפעל, עובדות משעות הבוקר המוקדמות עד השעה 17:00 בשכר שבקושי מגיע ל- 100 ש”ח ליום עבודה. עובדים גברים שהגיעו אחריהן מקבלים בין 65-120 ש”ח ליום עבודה. המפעל מפר את חוק שכר המינימום לכל עובדיו. רוב העובדות מגיעות מאזור יריחו, חברה הביאה חברה. ס’, הוותיקה מביניהן: “נשים בשכונה באו אליי וסיפרו לי את מצוקותיהן הכלכליות והצורך שלהן בעבודה, כשהיו לי הזדמנות המלצתי על אחת והיא התקבלה לעבודה”.

על זכויות סוציאליות כמו ימי חופש, ימי מחלה, חגים, שעות נוספות והבראה שמעו רק בסדנאות שניתנו ע”י נציגת קו לעובד במשרד האיגודים המקצועיים הפלסטינים ביריחו.

הן הופתעו לגלות שהן זכאיות לתנאי שכר הזהים לשל עובדים ישראלים. ס’ לא מתאפקת ומגיבה:”קשה לעבוד במקום בו מרמים אותך הרבה שנים ומנצלים את המצוקה שלך בלי שום נקיפת מצפון”.

עפ”י תקנות בחוק הישראלי לביטוח לאומי משנת 2005, עובדים פלסטינים זכאים לקבל פיצויים דרך הביטוח הלאומי הישראלי במקרים של פשיטת רגל של המעסיק או במקרה של תאונת עבודה. עובדות פלסטיניות, לעומת עובדות זרות, אינן זכאיות לקצבת לידה, בטענה שהן לא גרות בשטח ההתנחלות בו עובדות. נשים בהריון נאלצות להפסיק את עבודתן מאחר ותנאי העבודה אינם מאפשרים להן להמשיך. ד’, אם לשני ילדים מאזור רמאללה שעבדה במתפרה באזור התעשייה מישור אדומים, עזבה את מקום עבודתה כי לא יכולה הייתה לעמוד בדרישת המעסיק ולשבת כל שעות העבודה: “נדרשתי לשבת ולהתכופף, זה גרם לי לכאבים חזקים, סבלתי הרבה, עד שהרגשתי שאני עלולה לאבד את העובר ויצאתי לחופשה מהעבודה. אחרי הלידה, המעסיק לא רצה אותי בעבודה.”

במשך שנים חשבו העובדות שאינן זכאיות לקבל פיצויים פשוט מכיוון שהן נשים. תחושות רבות של פחד מנעו מהן לברר מה מגיע להן. כעת, כאשר הן מתגברות על הפחד, הן רוצות את מלוא זכויותיהן. בכפר אל-דיוק ליד סלפית עובדות במתפרה באזור התעשייה ברקן הובילו תביעה קבוצתית בבית המשפט לעבודה בתל אביב כדי לקבל את זכויותיהן לפי חוק העבודה הישראלי. העובדות, שקיבלו בין 6-8 ש”ח לשעת עבודה במשך ארבע שנות עבודה, לא יכולות היו להמשיך לשתוק. מ’ מספרת: “בכפר לעגו לנו. אמרו לנו שלא נצליח לעמוד מול המעסיק היהודי והקבלן הפלסטיני כי הם חזקים מדי. רבים רצו להכשיל אותנו. גם בתוך המפעל הופעל לחץ, צעקות ואיומים כל הזמן. אבל עמדנו על שלנו, הגשנו את התביעה באפריל 2008 ועד היום אנחנו ממשיכות לעבוד”.

הן עובדות בלית ברירה. הן יודעות שהן חייבות להחזיק מעמד בעבודה. ר’ אומרת: ” פשוט אין לנו ברירה, אנחנו מפרנסות משפחות, הגברים מובטלים כי אין להם אישורי עבודה. הרבה מהגברים מסתננים לישראל ומסכנים בכך את חייהם”.העובדות, לעומת הגברים, יותר מאופקות ונוטות לבחון את צעדיהן. כשהן מחליטות להתארגן ולדרוש את זכויותיהן, הן לוקחות יוזמה ופועלות.