10-06-2007

מאת: אמיר תיבון, מערכת וואלה!

מדי בוקר, מגיעים כ-700 פועלים פלסטינים לאזור התעשייה “ניצני שלום” ליד העיר טול כרם. הם מתגודדים, לפעמים עוד לפני עליית השמש, סמוך לכניסה לאזור התעשייה – ומחכים לדלת שתיפתח להם אל עולם העבודה.

אזור התעשייה הוקם בשנת 1995, ובתחומו פועלים שמונה מפעלים של חברות ישראליות. מדובר בגן עדן עבור המעסיקים הישראלים – המפעלים נמצאים במרחק חצי שעת נסיעה מתל אביב, אבל רמת השכר מזכירה יותר את ירדן.

השם “ניצני שלום” עלול להטעות. נפגשנו עם עובדים פלסטינים במפעלים שונים במקום, לפני כשבועיים. העובדים סיפרו על תנאי עבודה לא הוגנים, על רשלנות פושעת שהובילה לתאונות מזעזעות, ועל הזנחה מצד המעסיקים לאחר אותן תאונות. כך נראים ‘ניצני השלום’ בין ישראל לפלסטינים?

“מי ייקח לעבודה גבר נכה בן 64?”

בגיל 64, אנשים מתכננים פרישה לגמלאות, וחושבים כיצד לנצל את הזמן הפנוי שלהם. אבל מחמוד סובחי, נכה בן 64 מהעיר טול כרם, עסוק מדי בשביל מחשבות מהסוג הזה. הוא מתעורר כל בוקר בשעה חמש, ויוצא לעבוד במפעל סמוך לעירו. הוא עובד במשך שעות רבות – לפעמים עד שמונה בערב. שבוע העבודה של סובחי גמיש: “יש שבועות בהם אני עובד שישה ימים, ושבועות בהם אני עובד שבעה ימים”. בסוף החודש, הוא מביא הביתה כ-2,400 שקלים.

הנכות שלו אינה מולדת. בחורף 2001, בזמן שעבד באותו מפעל בו הוא עובד גם היום, סובחי עבר תאונת עבודה קשה. לא ידוע למה – אולי בגלל מסמר רופף, אולי בגלל התקנה רשלנית – אבל בוקר אחד, המכשיר שעליו עבד סובחי במשך חמש שנים מדי יום, פגע בו בעוצמה, והותיר לו חתך רחב לאורך כל הגרון.

סובחי ביקש בתחילת הראיון שלא נזכיר את שמו של המפעל שמעסיק אותו. הוא מפחד מפיטורין. “צריך לעבוד בשביל לחיות”, הוא אומר, “ומי ייקח לעבודה גבר נכה בן 64? זו הדרך היחידה שלי לשרוד”.

סובחי גם בחר לא לספר כיצד התרחשה התאונה. מוחמד (שם בדוי), שעובד באותו המפעל, עשה זאת במקומו: “מחמוד עבד על מכשיר גדול, ששוקל מאות קילוגרמים. מזיזים אותו במהירות קדימה ואחורה באמצעות ידיות. המכשיר צובר תנופה, ופתאום, בשיא הכוח, הוא יצא מהמקום וקפץ לו ישר אל תוך הגרון. נשברו לו כל השיניים, על המקום”.

אחרי התאונה, סובחי לא דרש מהמעסיקים שלו סיוע במימון הטיפולים הרפואיים שעבר. “היה לו ברור שבעל המפעל לא ייתן כסף או דמי מחלה או כל דבר כזה”, אומר מוחמד. “פנינו לעורך דין ישראלי, אבל העורך דין אמר שלהגיש תביעה ייקח הרבה זמן ויעלה הרבה כסף, ולא בטוח שהוא ינצח, ובינתיים איך הוא יחיה?”.

המצב הכלכלי הקשה דחף את סובחי חזרה לשוק העבודה, ואחרי כמה חודשים של מנוחה, הוא חזר לאותו מפעל בו עבר את התאונה. “אני כבר לא עובד על המכונה שפצעה אותי, כי אני פשוט לא יכול לסובב את הראש, להזיז את הידיים”, הוא אומר, “ואני מודה לאלוהים על כך”.

אני אוהב לעבוד, ככה חינכו אותי

וליד עראפה, בן 30 מטול כרם, עבד במשך שמונה שנים במפעל של חברת ‘ימית’ באזור התעשייה. “לדעתי הייתי עובד טוב”, הוא אומר, “עבדתי קשה, שעות ארוכות, לא היה אכפת לי להישאר יותר ממה שצריך, לעבוד גם בלילות. אני אוהב לעבוד, ככה חינכו אותי”. העסקתו של וליד הסתיימה בנסיבות עגומות: ב-2 באוקטובר 2005, הוא נפל מגובה חמישה מטרים. כתוצאה מהנפילה נשברו שתי הידיים והרגליים שלו.

“כמה שבועות קודם לכן, מנהל העבודה במפעל ימית הודיע לי שאין יותר עבודה בשבילי, והציע לי לעבור לעבוד במפעל שכן, שמייצר משטחי עץ”, מספר וליד. “זה נשמע לי מוזר, אבל הסכמתי. כמו שכבר אמרתי, תמיד ניסיתי להיות עובד טוב”.

בבוקר בו ארעה התאונה, וליד עמד על גג של מחסן תעשייתי ליד המפעל והעביר ערימות של קרשים. “פתאום, בלי שום סימן, נפער חור ברצפת הפח מתחת לרגליים שלי, כאילו ששברתי אותה. אחר כך התעוררתי בבית החולים ‘הלל יפה’ בחדרה, והכל כאב לי”. הוא מציג שורה של מסמכים רפואיים בעברית ובערבית. בעקבות התאונה נשברו שתי ידיו ורגליו. כל הצד השמאלי של פניו הפסיק לתפקד. הוא סובל מצלצולים באוזניים, ומפגיעה בתפקוד המיני. “החיים שלי נהרסו. הייתי צריך להתחתן, אבל זה לא קרה. הפכתי לבן אדם עצבני, מתבטל, יושב כל היום בבית או בבית קפה עם חברים”.

קרוב לשנתיים לאחר התאונה, הוא עדיין לא תבע פיצוי ממעסיקיו. בימים אלה הוא מתכונן להגשת תביעה, באמצעות משרד עורכי הדין שילוני ושות’, נגד מפעל משטחי העץ ומנהלו משה תומרקין, וככל הנראה גם נגד חברת ‘ימית’, שלדבריו הייתה המעסיקה הרשמית שלו בזמן התאונה. עורך-הדין אהוד שילוני אמר לוואלה! חדשות כי בביקורו באזור התעשייה ניצני שלום, התרשם שהמקום כולו “מתנהל בצורה מאוד לא אחראית, עם הפרות בוטות של זכויות עובדים”.

אותו משה תומרקין, אגב, זכה לפרסום מוקדם יותר השנה בכתבה בעיתון ‘הארץ’, שם דווח על כתבי אישום שהגיש נגדו משרד התעשייה והמסחר בגין פגיעה חמורה בזכויותיהם של עובדים זרים. גורם בכיר במשטרה כינה אותו “עבריין סדרתי בתחום העובדים”.

ניצול פועלים בשטחים – לא תופעה חדשה

איאד, בן 35 מטול כרם, עבד במשך חמש שנים באזור התעשייה, בהורדת והעברת סחורות כבדות. בנובמבר 2006, בגלל תקלה מכנית, נפל עליו מנוף הלפיתה שבו היה משתמש כדי להעביר את הסחורות – מנוף שמשקלו יתר מ-2 טון. “חשבתי שאני מת”, הוא מספר.

איאד פונה לבית החולים בטול כרם. “המעסיקים שלי פחדו לשלוח אותי לבית חולים ישראלי, כי אז הרופאים היו עוזרים לי לדרוש את הפיצוי שמגיע לי”, הוא טוען בכעס. “הכי קל לשלוח אותי לבית חולים פלסטיני שסובל מחוסר תקציב. במשך חמישה ימים נתנו לי רק אקמול, בזמן כל העצמות שלי שבורות”. היום מצבו הבריאותי השתפר, והוא מחפש עבודה חדשה. “אני מקווה למצוא מקום שיעסיק אותי בצורה הגונה, אבל קשה לי להאמין שזה יקרה”, הוא אומר.

סלוא עלינאת, רכזת השטחים של ארגון “קו לעובד”, אמרה לוואלה! חדשות כי התעלמות של מעסיקים ישראלים מתאונות עבודה אינה תופעה חדשה. לדבריה, “העובדה שהמפעל נמצא בשטחים ומועסקים בו פלסטינים, מאפשרת למעסיקים הישראלים להתנהג בצורה לא אנושית כלפי העובדים שלהם”.

תגובות: ימית נגד תומרקין, ולהפך

מחברת “ימית” נמסר בתגובה: “כל עובדי חברת ימית מבוטחים כחוק, ובמקרה של תאונות עבודה, שלשמחתנו לא מתרחשות כמעט, זוכים לפיצוי על פי חוק, ליחס אישי ולשמירת קשר בתהליך ההבראה. וליד נפגע בעת שעבד במפעל עצים סמוך, כאשר לא עבד בחברת ימית. אריה מעודה, מנהל המפעל בימית, אף סייע לו ולעורך דינו לקבל פרטים על מעסיקו, מר משה תומרקין”.

ממשה תומרקין נמסר בתגובה: “וליד עראפה מעולם לא עבד אצלי, אני לא מכיר אותו. הוא עבד בחברת ‘ימית’, והאחריות לתאונה מוטלת עליהם. אני לא קשור לסיפור”.

מן המינהל האזרחי, שאחראי על ניהול אזורי התעשייה בשטחים, לא התקבלה תגובה עד לפרסום הכתבה.

בתצלום :  ואליד עראפה, זמן קצר לאחר התאונה