01-03-2011

מאת: קסם אדיב, רכזת תחום מבקשי מקלט ופליטים

כיצד נאבקים על זכויות עובדים במקום העבודה, כאשר העובדים מוכנים לעבוד בכל מחיר?
מהרגע שהתחילו להגיע לארץ גלים גדולים של מבקשי מקלט, לפני שלוש שנים בערך, משאירה הממשלה, באופן מכוון, את המעסיקים, את ארגוני זכויות האדם, את הפליטים ומבקשי המקלט בערפל, בכל הנוגע לחוקיות העסקתם.
החל מהרישיון הרעוע, הנקרא “משוחרר בתנאים”, אשר למעשה אינו מקנה להם שום זכויות, והמשך במשפט פשוט אך גורלי אותו הוסיף משרד הפנים לרישיון “רישיון זמני זה אינו מהווה אישור עבודה”.
האבסורד הוא, שלמרות שבג”ץ הכיר בכך שקבוצה של 30,000 איש לא יכולה להתקיים בכבוד ללא היכולת הבסיסית לעבוד, וקבע במפורש כי אין לבצע אכיפה כנגד מעסיקים של מבקשי מקלט, ממשיכים מבקשי המקלט לקבל את אותם רישיונות זמניים שאינן מהווים אישורי עבודה.

בשטח, מסתובבים פקחים בין מעסיקים ומאיימים בתביעות אם אלו לא יפסיקו להעסיק את מבקשי המקלט. בירור מול משרד הפנים האם ניתן להעסיק מבקשי מקלט נענית ברוב המקרים בשלילה.

מצב בלתי נסבל של אנשים חסרי מעמד וחסרי זכויות, הסתירה האבסורדית בין מדיניות להעדר מדיניות, אשר הוגדרה למרבה האירוניה ע”י בג”ץ כ”איזון ראוי”, היא דרכה של הממשלה להשאיר את האנשים הללו כמה שיותר מנוצלים, כמה שיותר חלשים, וכמה שפחות בני אדם.

לאחרונה, התקבלו במשרדי “קו לעובד” דיווחים על מושב בו נמצאת קבוצה של מבקשי מקלט שמועסקים בתנאי סחר. העובדים כך דווח, מועסקים מעל 15 שעות ביממה, משתכרים פחות משכר מינימום, ישנים במבנה דמוי אסם כ- 15 איש יחדיו בחדר קטן, רובם ללא מזרונים.
התגובה המידית של אנשי “קו לעובד” הייתה להעביר את התלונה לידי יחידת סע”ר במשטרה על מנת שיבצעו פשיטה על המקום, ימצאו את המעסיק, יגישו נגדו כתב אישום ויעבירו את מבקשי המקלט למקלט מיוחד לקורבנות סחר.
למרבה הפלא, העובדים במקום לא היו מעוניינים להילקח למקלט ולהפסיק לעבוד. הם חששו להישאר ללא עבודה, וללא יכולת לפרנס את משפחותיהם. מקרה זה הוא רק דוגמא אחת לדילמות הרבות בהן נתקלים אנשי העמותה.

אל משרדי “קו לעובד” מגיע אדם אשר מתלונן על תנאי העסקה קשים, שעות ארוכות ללא חופשות וזכויות סוציאליות. הוא כבר אינו מועסק במקום העבודה ולכן אינו חושש להתלונן. בשיחה עם המעסיק מתברר שהוא מעסיק 10 סודנים נוספים. הוא מצידו, נאות להעסיק את מבקשי המקלט למרות שהם ללא אישור עבודה, אינם מכירים את השפה ובעלי תרבות שונה. הוא חתם איתם על מעין הסכם לא כתוב שאומר כביכול “אני אעשה לכם טובה ואעסיק אתכם למרות הסיכון ואתם תעשו כל מה שאני אומר לכם ולא תתלוננו”.
אך הפלא ופלא, מעיז אחד העובדים ל”הפר את ההסכם” ומגיש תלונה ב”קו לעובד”. המעסיק חושש ששאר העובדים יתלוננו גם הם וכעת, מנקודת מבטו, פחות משתלם להעסיק אותם. עתה הוא אינו יכול לנצלם ולכן העסקתם של עובדים ללא רישיון הופכת מבחינתו ללא כדאית.
או אז אנו נמצאים במצב בו במידה ואנו רוצים לשמור על זכויות העבודה של המתלונן שפונה אלינו אנו מסכנים למעשה את מקום העבודה של עשרת הסודנים שעדיין עובדים וככל הנראה לא ימצאו בקלות מקום עבודה חלופי.

אנו מוצאים עצמנו עונים לשיחות של אותו מעסיק ומעסיקים אחרים, שמחפשים את עזרתנו ועצתנו, שולחים פסקי דין ודפי מידע, מסבירים שמותר להעסיק ואין ממה לחשוש. פתאום כולנו באותה הסירה, נלחמים עבור אותה המטרה, פתאום לכולנו אינטרסים משותפים.
המעסיקים הללו המרוויחים על חשבון מבקשי המקלט, שלא מסתכלים עליהם כבני אדם ומעסיקים אותם בתנאי עבדות, לפתע הופכים להיות הפרטנרים שלנו למאבק.

עד שהמדינה לא תיקח אחריות, תכיר בכך שזהו לא “איזון ראוי”, תקבל את הפליטים כאנשים שווי זכויות, ותיתן להם מעמד, משרדי “קו לעובד” ימשיכו להתמלא מדי שבוע בעשרות מבקשי מקלט חסרי עבודה וחסרי זכויות.