03-06-2008

מאת: רותי סיני, הארץ

“יש לנו הרבה זכויות, אבל אם לא יודעים לדרוש אותן, כלום לא קורה”, מסבירה סרזינה מהט את סדרת המפגשים שבה היא לוקחת חלק, עם נשים נפאליות אחרות, במטרה ללמוד פרק בפמיניזם, וגם כדי להכיר את זכויותיהן. 

הנשים, ששם קבוצתן “קול האשה הנפאלית”, מתכנסות מדי שבועיים, בימי ראשון בצהריים, בדרום תל אביב. מסיל”ה (מרכז סיוע ומידע לקהילה הזרה), היחידה בעיריית תל אביב שמטפלת במהגרי עבודה, יזמה את ההתארגנות, והציעה לנשים קורס על חוקי העבודה בישראל והזכויות שלהן. עם סיום הקורס פנתה מסיל”ה לארגון הנשים “אחותי”, כדי שילמד אותן את עקרונות הפמיניזם.

“הקורס במסיל”ה נתן לנו הרבה אומץ לפתוח את הפה”, אומרת מהט. מפגשי הקבוצה החלו באוקטובר. בהנחייתה של יועצת ארגונית המתנדבת ב”אחותי”, ארנה פונדק, הגדירו הנשים את מטרת התכנסותן. הן החליטו להקים מאגר נתונים שיכלול את שמותיהן ואת פרטי ההתקשרות של כל עובדות הסיעוד הנפאליות בישראל, משימה שעד כה בוצעה באופן חלקי בלבד. עוד החליטו לקיים פעולות להסברת התרבות הישראלית עבור עובדות חדשות, לעזור לעובדות בתרגום מול גורמים שונים, לקשר בין עובדות לבין ארגוני סיוע בעניין הפרת זכויות, להעניק תמיכה לאלה שחשות בודדות ומפוחדות ולספק מידע על שכר וזכויות.

בנפאל היתה מהט מורת תיכון למתמטיקה שהרוויחה 200 דולר בחודש. בישראל היא מטפלת בקשיש – רוחצת, מחתלת ומאכילה אותו – תמורת שכר גבוה פי ארבעה. היא כבר הוזמנה להרצות החודש בכנס על סחר בבני אדם והיא מארגנת יחד עם חברותיה יום עיון על התמודדות עם לחץ נפשי.

העובדות הנפאליות נתונות בלחץ רב. מולדתן, אחת המדינות העניות בעולם, מעודדת אותן לעבוד בחו”ל ולשלוח הביתה מטבע זר. גם המשפחות שלהן דורשות שיעבירו כסף. אלה שמבקשות לחסוך קצת לעצמן נדרשות לא אחת לתת הסבר לבעליהן או לאבותיהן.

“כאן יש הרבה כוח לנשים. בבית, אסור לנשים לדבר עם גברים, לחייך אליהם, לצאת בערב לסרט”, אומרת פעילה נוספת בהתארגנות, לילה בנדרי. “פה עושים מה שרוצים, כשיש זמן”.

הפניות לארגון מגוונות. בנדרי מספרת על מטפלת שהמעסיק שלה, חולה אלצהיימר, גירש אותה מהבית באמצע הלילה ולא הסכים שתשוב עד שילדיו הוזעקו ושיכנעו אותו. הארגון סייע לעובדת שהמעסיק שלה דרש שתשכב עירומה על מיטתו והוא ינשק אותה בכל גופה. חברותיה ייעצו שתקליט אותו בטלפון הנייד וקישרו אותה למרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית. לבסוף אזרה עוז ועזבה אותו.

משתתפות הקורס במסיל”ה קיבלו דף המפרט את זכויותיהן. ואולם, כמה מהן פוטרו כשמסרו מה שנראה כרשימת דרישות למעסיק. רובן בוגרות תיכון ונשות מקצוע – מורה, אחות, עובדת סוציאלית, מזכירה, עיתונאית. כולן אומרות שחשוב להן שיכירו בהקרבה שהקריבו למען משפחותיהן. עם זאת, חלקן הגיעו לישראל מתוך מרד. מ”ק, למשל, ברחה מגבר שמשפחתה ניסתה לשדך לה. חברתה מספרת שבנפאל הגברים מצפים מהנשים שישרתו אותם יומם וליל. לא רק שהן שפחות של הגברים, הן אומרות, מצפים מהן שישרתו גם את משפחותיהם של בעליהן.

פונדק מוטרדת מהעתיד, ממה יהיה כשהנשים יחזרו הביתה לאחר שיפנימו את המודעות לזכויות ולשוויון. בינתיים כולן אומרות שאינן רוצות לחזור לבעליהן, רק לילדים. אחת הנשים סיפרה שנסעה לחופשה בנפאל, הבינה שאין סיכוי שבעלה ישתנה, ורכשה לעצמה חלקת אדמה קטנה מהחסכונות שצברה.