07-12-2016

“מפקחי המינהל לא יישאו על גבם ועל בסיס השכר המצומק המשולם להם את האדישות הממשלתית המופגנת כלפי אופן העסקת עובדיה” –
מפקחי וחוקרי מנהל הבטיחות התעסוקתית הכריזו אמש בצעד אמיץ על אי נכונותם להמשיך ולשתף פעולה עם מראית עין של פיקוח אותו מייצרת המדינה. כל עוד הם אינם זוכים למינימום הנדרש בכדי לעמוד כראוי במטלת הפיקוח המוטלת עליהם, הם מפסיקים ‘לשחק את המשחק’ ויעשו מעתה את המעט שיצליחו, בזמן ובתשלום הזעום העומד לרשותם. ובצדק: העדר המשאבים הזועק לצרכי הפיקוח, תנאי ההעסקה הירודים של המפקחים והצורך בהקצאת רכבים והגדלת תקנים – כל אלו נידונו מעל כל במה אפשרית, ושום דבר מהותי לא השתנה על אף הזעקה. עד מתי?

תגובת לשכתו של שר העבודה והרווחה להכרזת המפקחים היא לא פחות ממבישה. קשה להאמין כי דוברות המשרד איפשרה לתגובה כה מבזה לצאת תחת ידיה. בחוסר תום לב בוטה נכתב בתגובה כי במשרד “מברכים על התעוררותם של הפקחים אחרי שנים של שכר נמוך ומביעים תמיהה היכן הם היו עד כה. אם הפקחים חושבים שזו הדרך לשפר את שכרם, שיממשו את זכותם. אנו מאחלים להם הצלחה” – זאת מפי השר האחראי, אשר בסמכותו ומחובותיו להעניק גיבוי לעבודת הפיקוח, ואשר מאז כניסתו לתפקיד לא נקף אצבע בכדי לקדם את הצרכים הידועים לכל של עובדי מנהל הבטיחות התעסוקתית, ואף חמור מכך הצהיר כי אין בכוונתו להענות לדרישותיהם ולהרחיב את שורותיהם.

הטלת אחריות על עובדים מנוצלים לקום ולהתקומם, כאשר באה מצידו של מעסיקם בפועל הינה לעג לרש. ולהזכירנו, מדובר בשר בממשלת ישראל. לאן נוליך את הבושה?

לכתבתה של לי ירון בהארץ, “מפקחי הבנייה מצמצמים את עבודתם במחאה: צריך תקנים, לא רחפנים”