28-04-2013

מאת חנה זהר

מספר ההרוגים בתאונות עבודה בענף הבניין הגיע  בשנת 2011 ל-38 עובדים, זאת על פי דיווחי משרד התמ”ת. מדובר בעלייה בשיעור של 14% מהשנה שקדמה לה, בה נהרגו 23 עובדים, כאשר קרוב ל-30% מכלל ההרוגים מדי שנה הם עובדים פלסטינים וזרים.

מספר ההרוגים מהווה אינדיקציה קשה לגבי שיעור הפגיעה מתאונות בענף.  הדו”חות השנתיים לא מדווחים על מספר הפצועים כי אין דיווח מלא על תאונות שהסתיימו בפציעה. על תאונות שהסתיימו במוות ישנה חובה להזמין משטרה וממנה מגיעים הנתונים. מנתוני הביטוח הלאומי ניתן לראות סך התשלומים עבור פגיעה בעבודה עולה משנה לשנה.

“קו לעובד” מסייע לעובדים פלסטינים ופליטים שנפגעו בעבודה בהליכים הבירוקרטים מול הביטוח הלאומי. עובדים פלסטינים מהשטחים מתקשים להגיע לישראל כדי למצות את זכויותיהם. עובדי “קו לעובד” יוצרים קשר עם מעסיקים שנמנעו מלתת לעובד אישור על תאונת עבודה, בניסיון לשכנע אותם לחתום על הטפסים הנדרשים. בנוסף נשלחים דיווחים על התאונות למחלקת הפיקוח על בטיחות בעבודה האמורים להיעשות על ידי המעסיקים, על פי חוק.

תביעות לקבלת דמי פגיעה בעבודה נשלחות לביטוח הלאומי. חלק מהתיקים נסגרים ללא תשלום לאחר שמעבידים סרבו לאשר את התאונות וחוקרי הביטוח הלאומי לא מצאו הוכחות לקיום יחסי עובד-מעביד ולפגיעה בעבודה. על מנת להקל על הביטוח הלאומי נשלח להם פירוט נסיבות התאונה והעתקי הדיווח לתמ”ת. אולם אלו לא מסייעים בזירוז ההכרה בתאונה.

חוק ביטוח לאומי פרק ה’ –  פגיעה בעבודה, קובע כי כל עובד המועסק בישראל זכאי לקבלת טיפול רפואי אחר תאונה, שיקום וכן דמי פגיעה בעבודה (75% מהשכר אם קיבל אישור רפואי לאי כושר עד 90 יום). עובדים שנקבעה להם נכות של 20% ויותר זכאים לקצבת נכות לכל ימי חייהם.

הטיפול הרפואי הראשוני לעובדים שנפגעו בתאונת עבודה ניתן בבתי החולים בישראל מכוח “חוק זכויות החולה” המחייב את בתי החולים להעניק לכל אדם שירותי רפואה דחופה. אולם טיפולי המשך עובדים פלסטינים וזרים שאינם תושבי ישראל מתקשים לקבל. העובדים הישראלים מבוטחים בחוק בריאות ממלכתית והם מקבלים טיפולי המשך בקופה בה הם חברים. לעומתם, העובדים פלסטינים שנפגעו בעבודה נדרשים להציג טופס דיווח של המעסיק על תאונת העבודה (בל250) וטופס הכרה מהביטוח הלאומי בתאונת העבודה, כתנאי לקבלת  טיפולים רפואיים לאחר השחרור מאישפוז.  מדובר בהוצאת תפרים, הוצאת קיבועים בגפיים, צילומים הנדרשים למעקב רפואי  וטיפולים שיקומיים כמו פיזיותרפיה. ההכרה של הביטוח הלאומי,  אורכת חודש-חודשיים. זה במקרה הטוב כשהמעסיק נותן ביום התאונה או בסמוך לו  טופס בל250 (הודעה על פגיעה בעבודה), וממלא את טופס התביעה לביטוח הלאומי לקבלת דמי פגיעה בעבודה. ברוב המקרים שבהם אין שיתוף פעולה מצד המעסיק ההכרה בתאונה של הביטוח הלאומי אורכת יותר משישה חודשים. עד אז עובדים שנפגעו בעבודה נדרשים כאמור לשלם מכיסם עבור טיפולים רפואיים.

פגיעה בתאונת עבודה, מעבר לסבל הבריאותי והנפשי שנגרם לנפגע, גורמת להפסקת עבודה ולאיבוד הכנסה בשל כך. בזמן זה נדרש הנפגע לשלם עבור טיפולים רפואיים כשאין הפרוטה מצוייה בכיסו. אנו מטפלים בעובדים שלא עלה בידם לגייס את הכסף והם ויתרו על טיפולי המשך וכתוצאה מכך מצבם הרפואי החמיר עד לנכות. אחרים בחרו טיפולים שלדעתם היו חשובים וויתרו על טיפולים אחרים כמו למשל פיזיותרפיה.

בשנת 2005 הוחל חוק ביטוח לאומי בסעיף פגיעה בעבודה על עובדים פלסטינים המועסקים בהתנחלויות. עובדים כאלה שנפגעו בעבודה מופנים לבתי חולים בשטחים. בהסדר בין מגן דוד אדום והסהר האדום עובד שנפצע מפונה על ידי אמבולנס של מגן דוד אדום אל אחד המחסומים, שם מועבר הפצוע  לידי אמבולנס של הסהר האדום המביא אותו לבית חולים ברשות הפלסטינים הקרוב לאזור התאונה. עובדים אלו נפגעים יותר מאחר והם נדרשים לשלם גם עבור הטיפול הראשוני הדחוף היכול להגיע לאלפי שקלים. בעוד העובדים המקבלים טיפול ראשוני בבתי החולים בישראל אינם מחוייבים בתשלום. בתי החולים מקבלים את הכיסוי הכספי לאחר אישור ההכרה התאונה מהביטוח הלאומי.

בהסדר שנעשה בין הביטוח הלאומי עם קופת חולית כללית, העובדים יכולים לקבל החזר כספי לתשלומים ששילמו כנגד קבלות ולאחר שהתקבלה הכרה בתאונת העבודה ע”י הביטוח הלאומי. זאת לעובדים שקיבלו טיפולים בשטחים ובישראל.  בקופת חולים נבדקות הקבלות, הן מועברות לאישור הביטוח הלאומי, ולאחר אישורן נשלח צ’ק לעובדים. משך הזמן לקבלת החזרי התשלום לעובדים אורך  בין 3 ל-14 חודשים. לא כל העובדים יודעים שהם צריכים לשמור על הקבלות, כולל התיעוד הרפואי של הטיפולים ומרשמי התרופות שקיבלו ומעטים יודעים לאן לשלוח. הם מתקשים לעבור את המבוך הבירוקרטי ונותרים ללא שיפוי על הוצאותיהם, למרות שהם זכאים לו בוודאות על פי חוק ביטוח לאומי.

דוגמאות שכיחות לעיכוב תשלום עבור טיפולים רפואיים בעקבות תאונות

ח.ב. עבד בחקלאות בקיבוץ אלמוג. במהלך העבודה בשדה ב- 2.1.2010 נפל על אבן ונפגע בידו. הוא הועבר לבי”ח ביריחו שם נותח. מעסיקו מילא טופס בל250 (לאחר פנייה מקו לעובד). ההכרה מהביטוח הלאומי התקבלה ב- 15.6.2011. העובד הגיש באמצעות קו לעובד ב-26.10.2011 בקשה להחזר הוצאות רפואיות בסך 2,552 ש”ח. ב- 10.5.2012 קיבל 2,052 ₪ שנתיים וארבעה חודשים לאחר התאונה. אם העובד היה מועבר לבי”ח ישראלי הוא לא היה צריך לשלם את עלות האשפוז והניתוח.  יצויין כי עלות ניתוח כזה עם אשפוז היתה יכולה להגיע בבית חולים בישראל ל-15,000 ₪.

סלימאן אבו דעוק נפגע בעבודה במפעל דלתות ירושלים בע”מ ב-25.4.2010 במהלך עבודתו במכונה לחיתוך ברזל שטוח ונפצע ביד ימין. המעסיק נתן לעובד טופס 250בל באותו יום והעובד טופל בשירותי הרפואה בישראל. אישור ההכרה התקבל ב- 26.1.2011. ב- 24.6.2011 הוגשה בקשה להחזר הוצאות רפואיות בסך 2,000 ₪. ב-10.11.2011 העובד קיבל סכום של 298 ₪. לאחר מכן ב-22.12.2011 קיבל עוד 737 ₪ וב-10.5.2012 שילמו לו 391 ₪. סה”כ 1,426 ₪. למעלה משנתיים לאחר התאונה העובד קיבל את רוב התשלום עבור הטיפולים שנדרש להם לאחר התאונה.

ללא עזרת “קו לעובד” בהגשת הקבלות לקופת חולים העובדים שפרטיהם תוארו לא היו מקבלים החזר על התשלומים ששילמו. רוב העובדים מהשטחים המועסקים בישראל ובהתנחלויות שנפגעים בעבודה ונדרשים לשלם מכיסם עבור הטיפולים הרפואיים אינם מקבלים החזרים.

העיכובים וההתניות לקבלת טיפול רפואי אחרי תאונות עבודה עומדים בניגוד לרוח החוק והאמנות הבינ”ל המבטיחים לעובדים שנפגעו בעבודה את כל הטיפולים הרפואיים ושיקום רפואי. הסחבת, העיכובים ומניעת טיפולים רפואיים כפי שהיא נעשית כיום בשל סרבול ברוקראטי שנוקט הביטוח הלאומי מהווים אפלייה בוטה ואכזרית של עובדים שאינם תושבי ישראל וביניהם העובדים הפלסטינים מהשטחים הכבושים.