27-10-2010

מאת: חדוה ישכר, חברת ועד מנהל

יו”ר הכנסת, ראובן ריבלין, הצליח השנה לעשות היסטוריה כאשר צימצם את חוק ההסדרים והעביר ארבעה נושאים מתוכו להליך חקיקה רגיל.

“סירוס”, קוננו תומכי היעילות הכלכלית; “הישג לדמוקרטיה”, צהלו אחרים. לפי מספר התגובות להצעת החוק המופיעות באתר הממשלתי “שיתוף הציבור בנושאים משולחן הממשלה”, נראה שהציבור נשאר אדיש לחוק המשקף את מדיניותה הכלכלית של הממשלה. האתר פתוח אמנם לכלל המגיבים, אך כ-250 אלף בני אדם שפרק התעסוקה בחוק נוגע ישירות לחייהם, אינם יכולים לקרוא את הצעת החוק ואינם מוזמנים להגיב עליו. אלה הם מהגרי העבודה, המכונים בחוק ההסדרים עובדים זרים.

הגירת עבודה היא כיום חלק בלתי נפרד מהכלכלה הגלובלית. כמדינות מפותחות אחרות, ישראל משמשת יעד למהגרי עבודה, שכיום מהווים כ-7.7% מכוח העבודה. ואולם הגירת העבודה מלווה אצלנו במסר כפול. בשעה שיד ממשלתית אחת חותמת על היתרי עבודה, ידה האחרת מאשימה את העובדים בהעלאת שיעור האבטלה, בהורדת רמת השכר, בעיכוב בהתייעלות ואפילו באיום על הדמוגרפיה. אך במקום לגבש מדיניות הגירה ברורה ואנושית שעלולה לפתוח את תיבת הפנדורה של “מדינת כל אזרחיה”, בוחרת המדינה לטפל בדילמות ההגירה בתיקוני חוק דרקוניים המיועדים להקשות על חייהם של מהגרי העבודה עד שיבינו שהם לא יותר ממכונות עבודה. כך שסעיף התעסוקה בחוק ההסדרים הוא למעשה תיקון לחוק הכניסה לישראל, המיועד “למנוע תמריץ לשהייה בלתי חוקית בישראל וכן למנוע ניצול לרעה של אפשרויות התעסוקה בישראל על ידי העובד הזר”.

מדוע אפוא ממשיכה המדינה להתיר הבאת מהגרי עבודה גם לנוכח מספרם הרב (יותר מ-125 אלף) של שוהים חסרי רישיון? מדוע היא אינה אוכפת ביעילות את חוקי העבודה החלים על העסקתם? התשובה היא כסף: ההון גדול הזורם לחשבונותיהם של כל המעורבים בהבאת עובדים מחו”ל ובהשמתם, ובכללם המדינה שהפריטה את מערך הסיעוד, והכסף הקטן שמעסיקי העובדים משלמים כשכר עבודה הנמוך מהמקובל.

השר האחראי על מהגרי העבודה אינו השר הממונה על התעסוקה, אלא שר הפנים, אלי ישי. חוק ההסדרים מסמיך אותו לקבוע את תחום עיסוקם המוגדר של העובדים, את מספר המעסיקים שעובדת סיעוד רשאית לעבור בתקופת עבודתה ואת האזור הגיאוגרפי שבו העובדים מורשים לעבוד. מניעת ניידות מהעובדים, הגבלות על התפטרות ועל החלפת מעסיקים וכבילה למעסיק באזור גיאוגרפי מוגדר, הם מן הסממנים שפסיקת בג”ץ מ-2006 קבעה כי הם מצביעים על “מעין עבדות בגרסה מודרנית”.

לא זו בלבד שהממשלה מתעלמת בחוק ההסדרים מקביעת בג”ץ, היא מנסה שוב להעביר באמצעותו, בלי שקיפות וללא ביקורת ציבורית, תיקונים בחוק הכניסה לישראל שנדחו בעבר בכנסת ואף זכו לביקורת חריפה מצד רוב סיעות הבית. יש לקוות שגם עתה הם לא יעברו בכנסת וכי גישת החשדנות והניכור כלפי מהגרי העבודה תוחלף במדיניות פומבית ברורה ורגישה לזכויות אדם.

הכותבת היא פעילה בעמותת קו לעובד

למאמר בדה-מרקר