30-09-2009

מאת: ערפאת עמרו, עמותת קו לעובד

עלי (שם בדוי), בן 41, נשוי ואב לששה ילדים ומתגורר באזור טובאס שבצפון הגדה המערבית. עלי עובד בחברת בניין ישראלית ביפו מאז שנת 1989. בשנה האחרונה שונה הסטטוס של עלי וכעת הוא “מסורב בטחונית”, כלומר, אינו רשאי לקבל אישור עבודה בישראל.
בכדי לפרנס את משפחתו בת שמונה הנפשות, מנסה עלי להיכנס לישראל בכל דרך אפשרית. הוא לא יכול לחכות עד שהמצב הכלכלי הגרוע בגדה ישתפר ולכן החליט להסתנן לישראל, כשהוא מסכן את עצמו בפגיעה או במעצר.

הדרך לישראל
ביום 11.5.09 התאספו 61 פועלים מכפרים פלסטיניים שונים באזור “אלנבי מוסא” הקרוב ליריחו ולמחסום “עין גדי” הישראלי. הם אינם מכירים איש את רעהו. הם מכירים רק את האדם שגבה מכל אחד מהם 210 ₪. עלי: “הגיעה משאית שחורה ועליה מיכל בגודל 15 מ”ר, באורך של שישה מטרים וברוחב של שני מטרים וחצי. במיכל ישנם כמה חורי אוורור קטנים. כל הפועלים הוכנסו אל המיכל.”
המשאית הצליחה לעבור דרך המחסום אך אחרי כחצי שעה של נסיעה בשטחי ישראל החלו מכוניות משטרה ומשמר הגבול לרדוף אחר המשאית עד שעצרו אותה. השוטרים פתחו את דלת המיכל, ראו את כל האנשים הדחוסים בתוכו וסגרו את הדלת כשהפועלים בפנים. השוטרים חקרו את הנהג במשך כשלוש שעות בזמן שהפועלים זעקו בתוך המיכל לעזרה, מבלי לקבל יחס. רבים התעלפו ובמיוחד הזקנים, חלק סבלו מקוצר נשימה ואחדים ממחלת הסוכרת. הצפיפות בתוך המיכל הביאה למצב של חשש ופחד בקרב העובדים. העובדים נמצאו במיכל מהשעה תשע בערב ועד לאחת וחצי בלילה.

נוהל בטחוני שמטרתו הענשה
המשאית חזרה לכיוון המחסום באזור יריחו, והפועלים בתוכה, מספר עלי. כשעצרה המשאית במחסום, החלו הפועלים לדפוק על דפנות המיכל עד שפתחו להם את הדלת. כל הפועלים נחקרו בנפרד ולמרות שאמצעי התקשורת היו באזור, מנעו מהם לדבר איתם.
מטרת החקירה היתה בדיקה ביטחונית מדוקדקת ובירור הסיבה לניסיון העובדים להיכנס לישראל. לאחר שהסתיימה החקירה, הוכנסו פעם נוספת למיכל, שוחררו בשטחי הרשות ושבו לבתיהם.
במידה והיינו מהווים סכנה למדינת ישראל, אמרו העובדים, לא היו משחררים אותנו אחרי ביצוע החקירה. לפיכך, המטרה מאחורי כל זה היא להותירנו קרבנות לאבטלה בחברה הפלסטינית, בכדי לגרום לנו להגר מהארץ למקומות שונים.

*התייחסות לסיפורו של הסופר הפלסטיני הדגול ע’סאן כנפאני, בו מדובר על 3 פליטים פלסטיניים המנסים להבריח את הגבול בין עיראק לכווית בחיפושם אחר עבודה. הם מתחבאים בתוך מיכלית גדולה, וכשהם חוששים שיחנקו מחמת החום הכבד בתוך המיכלית, הנהג המבריח מסביר להם שמעבר הגבול ימשך רק כמה דקות. הנהג מתעכב במעבר (הוא מוזמן ע”י הפקיד לשתות עמו קפה וחושש לסרב שמא יחשוד בו הפקיד), וכשהוא פותח, בסופו של דבר, את המיכלית, הוא מגלה ששלושת העובדים נחנקו. הוא נוסע למזבלה של העיר כווית, גונב את ארנקיהם וחפצי הערך (טבעת, שעונים) של המתים, ואז, במחצית הדרך לעיר, הוא יושב ופורץ בזעקות כאב “מדוע לא דפקתם על דפנות המיכל?” – הספר, ביחד עם עוד סיפורים של כנפאני כדוגמת “הרחק מהגבול” ועוד, מדבר על התדרדרות הפלסטינים למצב בו אנשים משותקים וחוששים לפעול גם אם הדבר יביא למותם מאחר והפחד והאימה בהם הם חיים הינם כה עמוקים…