05-03-2007

מאת: רותי סיני, הארץ online

בית הדין הארצי לעבודה קבע באחרונה ברוב דעות, שמטפלים המועסקים 24 שעות ביממה אינם זכאים לגמול שעות נוספות מעבר לשמונה שעות ביום. להחלטה יש השלכות בעבור מאות אלפי קשישים ונכים הזקוקים למטפלים סיעודיים. עמותת “קו לעובד” עתרה לבג”ץ.

הערעור הוגש בשמה של עובדת מהפיליפינים שטיפלה באשה בת 80, שהיתה מחוברת למכונת נשימה. חלק מתפקידה היה לוודא בכל עת שהצינור אינו סתום ולנקז אותו כדי שהמטופלת תוכל לנשום.

העובדת עזבה את עבודתה כעבור שנה, ותבעה גמול שעות נוספות מעבר לשכר בעבור שמונה שעות עבודה. ואולם, תביעתה נדחתה וכך גם ערעורה לבית הדין הארצי לעבודה.

פסק הדין של בית הדין הארצי קבע, כי חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על עובדי סיעוד המועסקים על בסיס 24 שעות ביממה משתי סיבות: הם כמו עובדים “בתפקידי הנהלה ובתפקידים המחייבים מידה מיוחדת של אמון אישי” וכמו עובדים שאופי עבודתם אינו מאפשר למעסיק “כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם”.

צילום ארכיון: אוריאל שליט

בית הדין גם קבע שתשלום שעות נוספות למטפלים יטיל נטל כלכלי כבד מדי על המטופלים, ויביא לכך ששירותי סיעוד יהיו לעשירים בלבד.

סוגיית התשלום לעובדי סיעוד המועסקים סביב השעון מעיקה על מערכת המשפט שנים רבות.

לפני שנים אחדות ניסתה השופטת אלישבע ברק מבית הדין הארצי לעבודה לפתור אותה באמצעות החלטה שעובדי סיעוד יקבלו תוספת גלובלית של 30% לשכרם, במקום חישוב ספציפי של השעות הנוספות שעבדו. ואולם, ההסדר לא החזיק מעמד.

נשיא בית הדין, השופט סטיב אדלר, התנגד מלכתחילה להחלטה זו והיה בדעת מיעוט גם בהחלטה הנוכחית, שעליה מערערת עתה קו לעובד.

אדלר סבור שגם אם קשה להוכיח כמה שעות נוספות עובדת מטפלת, יש לנסות לחשב זאת והיא זכאית לתשלום נוסף.
“קיים כאוס משפטי”, אומר ד”ר יובל לבנת, היועץ המשפטי של קו לעובד. לדבריו, יש הטוענים שצריך להבחין בין שעות כוננות לשעות עבודה ויש הטוענים שהמטפלים ישנים בשעות הלילה ובסך הכל מקום עבודתם הוא גם מקום מגוריהם. לפיכך, ישנן גם שעות במהלך היום שבהן הם אינם עובדים.

אבל ללבנת ולעורכת הדין חני בן ישראל, שכתבו את העתירה, ברורים שני דברים: ראשית, שהחריגים בחוק שעות עבודה ומנוחה, שעליהם הסתמך בית הדין, לא כוונו לעובדים קשי יום כמו מטפלים סיעודיים, אלא למנהלים במשרות בכירות.

שנית, שטענת בית הדין בדבר הנטל הכלכלי על המטופלים, שיצטרכו לשלם שעות נוספות, אינה רלוונטית.

“מצבו הכלכלי של המעסיק אינו יכול לשמש שיקול בקביעת זכותו של עובד לתשלום שכר ואין לגלגל לפתחם של קבוצת מהגרות ומהגרי עבודה את עלותם של שירותי הסיעוד”, כותבים בן ישראל ולבנת. המדינה היא שצריכה לדאוג לכך שקשישים ונכים יקבלו את הטיפול שלו הם זכאים, נכתב בעתירה.

בעתירה גם נטען ששלילת גמול שעות נוספות ממטפלים סיעודיים היא בבחינת אפליה על בסיס לאום ומגדר משום שכל המטפלים הם עובדים זרים ורובם נשים.

נימוקי בית המשפט

1 עובדי הסיעוד הם כמו עובדים בתפקידי הנהלה ובתפקידים המחייבים אמון אישי

2 אופי עבודתם לא מאפשר למעסיק לפקח על שעות העבודה והמנוחה שלהם

3 חשש שהנטל הכלכלי על המטופלים יהפוך את שירותי הסיעוד “לעשירים בלבד”