02-01-2019

בחמישי האחרון התייצבה עו”ד מיטל רוסו, מנהלת תחום הסיעוד ב”קו לעובד”, בבית הדין לעררים. היא ביקשה להוריד מהעץ את רשות האוכלוסין, המתעקשת – שוב ושוב – לשלוח מהגרי עבודה חזרה לארץ מוצאם, במידה וחטאו כאן בזוגיות. מיהם החוטאים? הפעם אלו שני עובדי סיעוד שהכירו בכנסייה והתאהבו: היא גרה בירושלים והוא גר בעכו, שניהם נמצאים פחות משנתיים בארץ ועל גבם רובץ חוב עצום – 12-18 אלף דולר – אותם שילמו כדמי תיווך. עכשיו הם רוצים לשלוח את בתם התינוקת להודו – אל אמה של העובדת – אבל הרשות מתעקשת: אחד מההורים צריך לנסוע עם התינוקת ולא לחזור.

מעבר לטרגדיה האישית, המגולמת בכך שמציאות כלכלית גזרה על שני אנשים צעירים ומאוהבים לפרנס את משפחתם רחוק מהבית, לחיות רחוק זה מזה ולהיפרד מהתינוקת שהביאו לעולם, רואה רשות האוכלוסין בזוגיותם של מהגרי עבודה איום ממשי ומיידי: “העוררת והערר הנם עובדים זרים בסיעוד, אשר מקיימים ביניהם חיי זוגיות באופן הנוגד את נהלי המשיבה, ויתרה מזאת, בתם התינוקת שוהה בישראל […] עת נכנסו לעבוד בישראל יידעה אותם המשיבה לגבי המדיניות בדבר אי מתן רישיונות לשהיית עובדים זרים שהנם בני משפחה מדרגה ראשונה. ידעו העוררת והעורר אודות מדיניות זו – ובחרו בכל זאת להיקשר בזוגיות אשר הניבה הריון ולידת תינוקת בישראל. מדובר בתא משפחתי של ממש – אב, אם וילדה – שמתקיים היום בישראל, והרי שקיים חשש ממשי להשתקעות ואין לצפות מהמדינה כי תסטה ממדיניותה – מדיניות אשר, כפי שהוסבר לעיל, הינה מידתית ולתכלית ראויה”.

אשר ל”תכלית הראויה” – גם במהלך הדיון הפגין משרד הפנים את נחישותו לשלוט בכל אספקט של חיי היומיום של מהגרי העבודה, בעודו ממשיך לטעון כי הזוגיות והילדים מפריעים למדינה ולמטופלים. האם כצעקתה? המדינה לא הוכיחה כל פגיעה שכזו. בקשה שהגשנו לפני חודשים רבים, במסגרת חוק חופש המידע, ושאלה את השאלות הגדולות – לא נענתה עד היום.

כל ניסיון למנוע מבני זוג להמשיך ולעבוד כאן, בעוון הקשר שנרקם, פוגע אנושות בזכויות יסוד – זכות לכבוד, למשפחה ולפרטיות – ומייצג תפיסה חשוכה של מהגרי עבודה, הרואה בהם סכנה דמוגראפית מהלכת ולא בני אדם. כל עוד זו הגישה וזה הטון, כל עוד מתעלמת המדינה מפסיקות בג”צ ומזכויות אדם, נמשיך וניאבק למען אהבתם של כל מהגרי העבודה שיגיעו אלינו – עם או בלי מנשא שבתוכו יושב תינוק.

ייצגה את העובדים ב-12 העררים קודמים – עו”ד מיכל תג’ר.

לכתבתה של לי ירון ב”הארץ”