19-02-2011

מאת: עידן לנדו

העילה המיידית לפוסט הזה היא פרסומו של הדו”ח המדהים של ארגון “קו לעובד”, השוד הממלכתי. אבל לפני שנגיע אליו, כמה מילות רקע. 


כאשר מבקרים מבית ומחוץ משווים את מפעל ההתנחלויות הישראלי בשטחים לקולוניאליזם, נשמעות כמה התנגדויות מוכרות. המתנגדים להשוואה טוענים שההתנחלות ביהודה ושומרון שונה, באופן יסודי, מהתפשטות קולוניאלית טיפוסית, וזאת משני טעמים. ראשית, העם המתפשט, הכובש, למעשה חוזר לנחלת אבותיו, כלומר, מחזיר לעצמו נכסים ששייכים לו מלכתחילה. שנית, המטרה של ההתפשטות איננה ניצול משאבים בקולוניה אלא התבססות האוכלוסיה המתנחלת בשטחה. 

חשוב לראות שההתנגדויות האלה מניחות שבעיקרו של דבר, קולוניאליזם הוא אידאולוגיה ולא פרקטיקה; מערך של השקפות ומוטיבציות, ולא מערך של מנגנונים כלכליים ופיננסיים. אך כאן כמובן נעוצה המחלוקת. מי שבוחר להתמקד במנגנונים הביורוקרטיים והכלכליים שמפעיל הכוח הכובש בשטח הכבוש, בלי קשר למעטפת האידאולוגית שמצדיקה אותם – אינו יכול שלא להבחין בקווי הדמיון הבולטים בין ההתנחלויות להתפשטות קולוניאלית.

לפחות שלושה מרכיבים עיקריים של הקולוניאליזם מתקיימים בשליטה הישראלית בשטחים. אחד, ניצול כלכלי של משאבי הטבע בשטח הכבוש לטובת “מדינת האם” ולא לטובת תושביו; שניים, ניצול כוח העבודה הזול, נטול הזכויות, בשטח הכבוש; שלוש, ניצול השוק השבוי של השטח הכבוש לטובתם של יצואנים ויבואנים ממדינת האם.

אומנם כן, האינטרסים הכלכליים הממשיים שעמדו מאחורי המדינות הקולוניאליות תמיד עמדו בצילם של רעיונות נשגבים – “תירבות הפראים”, “הפצת הבשורה הנוצרית”, ולאחרונה, “הפצת החופש והדמוקרטיה” – אבל אלה היו, על פי רוב, “מבני-על” בעלי פונקציה תעמולתית-פסיכולוגית בעיקרה. החל ממטעי התה הבריטיים בהודו, דרך מכרות היהלומים של בלגיה בקונגו, ועד לבארות הנפט האמריקניות בעיראק – הקולוניאליזם תמיד גילם ביסודו תאוות בצע משולחת רסן של סוחרים, תאגידים וממשלות.

ובעניין הזה, ישראל אינה יוצאת דופן. את הדברים האלה כדאי לזכור משום שהם נוטים להיבלע ולהישכח בתוך המלל הרב על “אידאולוגיה משיחית”, “פנאטיות דתית”, “גזענות יהודית” וכיוב’. כל אלה אומנם קיימים, ובעיקר בשולי הימין האידאולוגי. אבל לא משם צמח מפעל ההתנחלויות ובעיקר, לא בזכותם הוא ממשיך להתפשט ולפרוח. המפעל הזה צמח מליבה של מפלגת העבודה (ואחדות העבודה), ולאורך כל הדרך, מאחורי גבם של חנן פורת ומשה לוינגר, עמדו קבלנים ובעלי הון שספרו ערימות של שטרות מרשרשים.

ובמלים פשוטות: הכיבוש הוא עסק רווחי מאד לאנשים מסוימים מאד. אני ואתם אולי מפסידים ממנו, אבל יש מי שמרוויח בגדול (עכשיו יקפוץ הפרובוקטור התורן ויצביע על כל “ארגוני הזכויות אדם” האלה, שגם “מרוויחים” מהכיבוש כספי תרומות מאירופה. בסדר, בוא נסכים מראש שבגלל המשכורות המצ’וקמקות של עובדי “בצלם” ו”רופאים לזכויות אדם”, הכיבוש נמשך כבר 43 שנה. עכשיו נמשיך הלאה).

החידוש העיקרי בדו”ח השוד הממלכתי של “קו לעובד”, שפורסם לפני 3 שבועות (וגם עליו לא שמעתם מילה מכלי התקשורת), הוא שהמרוויחים הגדולים אינם רק חברות פרטיות שעושות עסקים בשטחים, אלא גם מדינת ישראל עצמה. וליתר דיוק: האוצר. למי שלא יקרא (אבל תשתדלו כן לקרוא), הנה תקציר הדברים.

לאורך ארבעה עשורים התקיימה ומתקיימת בישראל מערכת ביורוקרטית מוסדרת ומשומנת היטב, במשרד התעשייה והמסחר, משרד האוצר, וגם בהסתדרות העובדים, שגזלה את כספם של אלפי עובדים פלסטיניים בישראל. באמצעות ניכוי תשלומים שונים משכרם של העובדים – דמי ביטוח לאומי, דמי ארגון, דמי מחלה וכדומה – שלשלו האוצר וההסתדרות לכיסם סכומי עתק ממשכורתיהם של העובדים הפלסטיניים.

על פי אומדני “קו לעובד”, מסתכמים חובות המדינה לעובדים הפלסטיניים, לאורך התקופה 1970-2009, ביותר מ-3 מיליארד דולר, ללא ריבית. בחישוב זהיר של ריבית שנתית בגובה 5% (שמשקף השקעה ברכישת דיור והחזר חובות), ובניכוי גורמים נוספים שאין לגביהם מידע אמין, מסתכמים חובות המדינה לפלסטינים ביותר מ-8 מיליארד שקל.

בשפה הכלכלית הנקייה קוראים לזה “גבייה עודפת”. אני מעדיף את המילה “גניבה”.

מדור התשלומים במשרד התעשייה והמסחר (לפני שנה הוא עבר למשרד הפנים) הוקם במטרה המוצהרת להשוות את תנאי השכר של עובדים פלסטינים מהשטחים לאלה של עובדים ישראלים. המנגנון היה פשוט: המעסיק מעביר את שכר הברוטו של העובד הפלסטיני למדור תשלומים, וזה אמור להעביר את כספי הניכויים המתאימים לביטוח לאומי (קיצבת זקנה, נכות, דמי אבטלה וכו’). בפועל, על פי נתוני המדור עצמו, רק 7.6% מן הגבייה הזאת הועבר לביטוח לאומי; 92.4% מהכספים, “הגבייה העודפת”, הועברו למשרד האוצר.

לפוסט המלא בבלוג של עידן לנדו