08-03-2016
מאת: עידית ליבוביץ, רכזת תחום סיעוד בקו לעובד

לקריאת הטור בבלוג “המקום הכי חם בגהנום”

הבן שלי הולך למעון יום של ויצ”ו. במעון שלו חוגגים מידי שנה את “יום המטפלת”. זה יום שבו ההורים והילדים מודים לצוות המטפלות המסור שדואג ליקרים לנו מכל במשך כל השנה; המטפלות שדואגות, משחקות, שרות, מאכילות, מחליפות, מרדימות, מרגיעות, מכילות, מחבקות ומנשקות. אלו שבזכותן אנחנו כאמהות יכולות לצאת לעבודה בראש שקט ולב שלם ולדעת שהילדים שלנו זוכים לטיפול הטוב ביותר. ב”יום המטפלת” אנחנו מנסים להביע כלפי המטפלות את ההערכה שלנו כלפיהן וכלפי העבודה החשובה שהן עושות, מפנקים אותן בארוחות מושקעות, פינוקים אישיים ומתנות, ומחליפים איתן תפקידים כדי שיתפנו ליהנות.

 

Catwoman

 

תוך כדי ההכנות ליום המיוחד הזה, שייחגג השנה בעוד יומיים, חשבתי על המטפלות שאני פוגשת במסגרת עבודתי מידי יום. כן, באותה עבודה שבזכות צוות המטפלות המסור במעון אני זוכה לבצע מזה כשש שנים. בכל חודש פונות למשרדי קו לעובד כ- 400 מטפלות סיעודיות זרות מתוך 60,000 המטפלות שנמצאות בישראל. עובדות שעזבו את היקרים להן מכל בארץ רחוקה והגיעו לישראל לטפל בחולים שלנו כדי להבטיח למשפחותיהן עתיד טוב יותר ולעיתים אף את הקיום היומיומי. מטפלות שמבצעות עבודות ומטלות שאנחנו, ילדים, נכדים, הורים ואחים מתקשים לבצע עבור יקירינו – הן מדברות, מלוות, מאכילות ומקלחות, מחליפות חיתולים ונותנות תרופות. הן סוחבות ומשכיבות, דואגות ומעניקות. את כל זה הן עושות משך 24 שעות ביממה, במסירות אין קץ, מבלי שמישהו יחגוג להן יום מיוחד, יחליף אותן באמצע היום לכמה שעות סתם כדי שיוכלו להתפנק, או לצאת לטיול, או לנוח, או סתם לא לעשות שום דבר. 

 

לעיתים הן סופגות צעקות וחבטות מחולים הסובלים מדמנציה, לא ישנות לילות שלמים כי המטופל חש ברע, או התעורר מספר פעמים ולא הצליח להירדם חזרה. לעיתים הן יושבות שעות ארוכות בתור לרופא או לאחות, בשקט ובסבלנות מופתיים, כדי שהמטופל יקבל את מה שהוא זקוק לו. לעיתים הן לא מבקרות את משפחותיהם משך שנים כי אין מי שיכול להחליף אותן ולדאוג למטופל שלהן בזמן שהן יבלו עם משפחתן בארצן. ועדיין אף אחד לא חוגג להן יום מיוחד.

 

superhero1

 

הבוקר פגשתי מטפלת סיעודית שנמצאת בישראל חודשים ספורים, נקרא לה מ’. מ’ תיארה בפניי תנאי העסקה קשים אצל מטופלת סיעודית צעירה יחסית הסובלת משיתוק חלקי. המטופלת לא איפשרה לה לבשל עבור עצמה כי הריח לא נעים לה וכעסה עליה כשרצתה לאכול רק אורז כי “את כבר לא בפיליפינים, פה זה ישראל”. היא הורתה לה ללון בסלון הבית על הספה כי אין חדר פנוי עבורה. כעסה עליה שבגדיה יוצרים “בלאגן” כיוון שאוחסנו בארגז – לאחר שלא סופק לה מקום בארון הבגדים. אותה מטופלת הסבירה למ’ שחימום עולה הרבה כסף, ונתנה לה במקום, כרית חימום לישון איתה בלילות החורף הקרים.

 

מ’ נדרשה לנקות את כל הבית כולל חדרי הילדים, לכבס עבור כל בני המשפחה ולבשל עבור כולם, ועוד ועוד הוראות ואיסורים אותם ספגה מ’ משך שלושה חודשים. כששאלתי אותה מדוע לא התלוננה, השיבה כי בסך הכל מדובר באשה טובה, והסבירה שכאשר היתה חולה יום אחד, אותה מטופלת הכינה לה כוס תה. זהו. כל מה שמ’ היתה צריכה כדי לספוג את התנאים הקשים והעבודה המפרכת זה שפעם אחת, כשהיא לא הרגישה טוב, שהגברת תכין לה תה. שתראה לה שהיא מבינה שגם היא בן אדם, וגם לה מגיע מישהו שיראה לה שאכפת לו ממנה.

 

אז היום, לכבוד יום האשה הבינלאומי, אני אחגוג עבור כל המטפלות הסיעודיות בישראל. אמסור להן שהן נהדרות ושלולא עבודתן הקשה והימצאותן כאן, החולים והקשישים בישראל היו היום במצב הרבה יותר קשה. אודה להן על ההקרבה והמסירות, ועל ההסתפקות במועט. 

 

היום היינו צריכים כולנו, בנים ובנות, אחים ואחיות, הורים ונכדים, לחגוג למטפלות שדואגות ליקירינו בזמן שאנחנו לא רוצים או לא מסוגלים לעשות את זה במקומן.