05-12-2016

לא הדאגה לרווחתם של המטופלים הסיעודיים עומדת בבסיס בקשת חברות הסיעוד להתיר להן להביא מספר רב יותר מהגרי העבודה לתחום הסיעוד, אלא הדאגה למקור ההכנסה המרכזי שלהן – גביית דמי תיווך מעובדי סיעוד חדשים הבאים לישראל.

העיסוק האינטנסיבי בדרכים להבאת עוד ועוד מהגרי עבודה חדשים לישראל, יותר משהוא מעיד דבר מה על נחיצותם של מהגרות ומהגרי עבודה לתחום מסוים או בכמות מסוימת, מעיד, בראש ובראשונה, על עוצמתם של האינטרסים הכלכליים שבהבאתם לישראל. בענף הסיעוד מקורם של אינטרסים אלה הוא בדמי התיווך הנגבים ממהגרות ומהגרי העבודה על ידי חברות כוח האדם (“לשכות פרטיות”) בתמורה להבאתם לישראל. מדובר ב”תעשייה” וותיקה המוכרת היטב לכלל הפועלים בתחום, לרבות משרדי הממשלה והמשטרה, ושקיומה אינו שנוי במחלוקת, ואף על פי כן פעילויות אכיפה למיגורה הינן דלות ביותר, בלשון המעטה.

הרווח הכלכלי העצום שנודע לעצם הבאתם של מהגרות ומהגרי עבודה לישראל שימש, ועודו משמש, תמריץ אדיר לחברות כוח האדם להביא עוד ועוד עובדים לישראל, אף ללא כל כוונה או יכולת להעסיקם כאן, ותכופות, מבלי שהם כלל מתאימים לעבודה סיעודית. תחום הסיעוד רגיש במיוחד ומועד לפורענות, משום שבניגוד לתחומים אחרים, כמו תחומי החקלאות והבנין, בתחום הסיעוד אין מכסות כלל, ואף אין כוונה, כפי שקיימת ביחס לתחומים אחרים, לצמצם באופן הדרגתי את ההסתמכות על מהגרי עבודה בענף.

תופעת גביית דמי התיווך הנה אחת הבעיות החריפות והכאובות המאפיינות את הגירת העבודה לישראל. דמי התיווך הנם סכומי עתק, בדרך כלל בסך אלפי עד עשרות אלפי דולרים, המשולמים לחברות כוח האדם מצד מהגרי עבודה המבקשים להסדיר את הגעתם ברישיון עבודה לישראל. תופעה זו מתאפשרת משום שבהעדר פיקוח ומעורבות מדינית בהליכי גיוס העובדים (ע”ע הסכמים בילטרליים בין המדינות) מהגרי העבודה תלויים באופן מוחלט בחברות כוח האדם הפועלות במדינת המוצא ובמדינת היעד. ועל כן, כל עוד לא מוגרה תופעה פלילית ומסוכנת זו, עומד ההכרח לכל הפחות בהגבלת מספר העובדים שרשאיות חברות כוח האדם להביא לישראל, ובקביעת מנגנונים מוסדרים להעסקת עובדים אשר סיימו את העסקתם ועדיין נמצאים בארץ.

לקריאת כתבתה של ז’נאן בסול בדה מרקר, “חשש: הצעת חוק שתשרת את האינטרס של חברות כוח האדם”