03-08-2010

מאת: עידית לבוביץ’, רכזת תחום סיעוד

הכנס אורגן ונוהל על ידי ארגון ה- (APMM (Asia Pacific Mission for Migrants. זהו הכנס השני העוסק במהגרי עבודה לא מתועדים (undocumented), הכנס הראשון התקיים בשנת 2003, והמטרה של הכנס הנוכחי הייתה לבחון מהם השינויים שהתרחשו במהלך השנים מאז קיום הכנס הראשון, מהם השינויים שהתרחשו בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, ומהן דרכי הפעולה בהן יכולים הארגונים השונים לנקוט על מנת לשנות ולהיטיב עם מעמדם של מהגרי העבודה ללא אשרה.

לכנס הוזמנו נציגים מכל מדינות אסיה, השתתפו בו נציגים מעמותות סיוע (“נותני שירות”) מקוריאה, טיוואן, הונג קונג, יפן, סינגפור, מלזיה, הפיליפינים, ארה”ב, מקאו, אירלנד וישראל, נציגים מאיגודי עובדים מתאילנד, אינדונזיה, נפאל, פיליפינים וקוריאה, ונציגי עובדים מאינדונזיה, תאילנד, הפיליפינים, נפאל וקוריאה.

הכנס נפתח בדבריה של נשיאת Network for Migrants Rights בקוריאה ומנהל ה – APMM.
הדוברים ציינו כי מצבם של מהגרי העבודה ללא אשרה הורע מאז שנת 2003, במיוחד לאור המשבר הכלכלי העולמי וכי הממשלות ברוב המדינות הקולטות החלו במבצעי מצוד וגירוש נרחבים משמעותיים מבעבר.
ד”ר איימי סים מאוניברסיטת הונג קונג הציגה את הרקע והתנאים הגלובליים ההיסטוריים שהובילו לתופעת הגירת העבודה, ואת השפעת המשבר הכלכלי העולמי על הגברת האכיפה, המעצרים והגירוש של מהגרי עבודה ללא אשרה.
אני לסטרי, נשיאת הברית הבינלאומית למהגרים, עובדת סיעוד אינדונזית בהונג קונג לשעבר, שלאחר חזרתה לאינדונזיה הקימה ארגון עובדות, סיפרה מעט על ניסיונה האישי ועל הצרכים של העובדים עצמם מנותני השירותים השונים – מה בדיוק נדרש להם, מה כדאי שנותני השירות ידעו, על מה כדאי לשים דגש ועל מה עדיף לוותר.

במהלך היום הראשון לכנס התקיימו 3 פאנלים:
פאנל ראשון עסק בסיבות בגינן הופך מהגר עבודה ל”לא מתועד”. ניתנו דוגמאות ממקאו, תאילנד, מלזיה וטאייוון. הרעיון היה להפריך את המיתוס שהאחריות על איבוד המעמד מוטלת בלעדית על העובד, ולבחון את הסיבות והתהליכים המובילים עובדים לאבד את מעמדם. הנציגה מתאילנד הציגה בעיקר את המצב הקשה של הפליטים מלאוס ובורמה הנמצאים בתאילנד במחנות פליטים ללא אפשרות לצאת מהם. ממשלת תאילנד הכריזה על “מבצע” רישום ומתן אשרות עבודה לפליטים ומהגרים ללא אשרה (בדומה מעט למבצע הרשמה לעובדי הסיעוד שנערך בישראל), וסגרה את הרישום תוך זמן קצר מאד לאחר שפנו פחות מ- 5% מהפליטים במדינה. כרגע מתמודדים עם למעלה מ- 150,000 פליטים, רובם מבורמה, אשר מגודרים במחנות פליטים.

הפאנל השני עסק במתן שירות למהגרים ללא אשרה. בפאנל הזה השתתפו נציגים מסינגפור, יפן, קוריאה וישראל. מטרת הפאנל הייתה לתאר סוגים שונים של שירותים הניתנים למהגרי עבודה, ולבחון אילו שירותים אינם קיימים כרגע ודרושים לעובדים. הנציגה מסינגפור הציגה תמונת מצב קשה וסיפרה כיצד הארגון בו היא עובדת (TWC2) החל כארגון המספק ארוחות חמות למהגרי עבודה נזקקים, והתפתח לארגון המספק שירותים שונים ונרחבים.
מאחר ועל פי החוק בסינגפור אדם הנתפס מסייע למהגר עבודה ללא אשרה עונשו מאסר, הארגון מכחיש בכל תוקף כל סיוע שהוא למהגרים ללא אשרה, ומחביא אותם בחדרים אחוריים על מנת לסייע מבלי להיתפס.
הנציג מיפן הציג פרויקט מקסים של הכנסייה האנגליקנית שהקימה בית ספר לילדי מהגרי עבודה ללא אשרה מהפיליפינים, אשר עד לפני שנה אסרו עליהם השלטונות להירשם לבתי ספר ציבוריים.
גב’ עידית לבוביץ’, מארגון “קו לעובד”, הציגה את המצב בישראל, את הקמפיין החדש של משרד הפנים ואת עבודת “קו לעובד” לאור הקמפיין ובכלל.
ההרצאה גררה אחריה דיון ארוך על מצב הפליטים בישראל, התוכנית לגירוש ילדי העובדים, פעילות משפטית של ארגון “קו לעובד” וסוגיית דת ומדינה. המשתתפים הפגינו בקיאות מרשימה במתרחש בישראל, והביעו התעניינות רבה במדיניות הממשלה ונהליה. המשתתפים הביעו את התרשמותם מהעובדה שחוקי העבודה הישראליים חלים גם על פליטים, מבקשי מקלט ועובדים ללא אשרה.

הפאנל השלישי והאחרון עסק בדרכים בהן ניתן לארגן מהגרי עבודה ללא אשרה – יוזמות וסיפורי הצלחה של ארגון וגיוס עובדים לצורך סיוע בהקמת ארגוני עובדים. שני נציגים מקוריאה, סיפרו על ניסיונם, הראשון, בחור פיליפיני שעומד בראש איגוד עובדים בקוריאה (MTU) שסיפר על הקמת האיגוד וכוחו של האיגוד אל מול השלטונות. נציג נוסף דיבר על הדרך להקים ברית של ארגונים ועל החשיבות של ברית כזו, בעיקר אצל מהגרים ללא אשרה.

ביום השני התקיימו קבוצות עבודה (workshops) שנועדו לקיים סיעור מוחות בנושא שיטות סיוע וצעדים עתידיים בשלושה תחומים – מתן שירות, ארגון איגודי עובדים, סינגור ולובי. הרעיון היה להפגיש נציגים מארגונים שונים, ולחשוב יחד כיצד כדאי לפעול ברמה המקומית והבינלאומית.
לאחר ישיבה ארוכה התגבשו רשימות המלצות, עליהן התקיים דיון פתוח והועלו הצעות שונות.

כתוצאה מהדיון, התגבש נייר עמדה עליו אמורים לחתום כל נציגי הארגונים השונים שהשתתפו בכנס. נייר העמדה מפרט את עמדת המשתתפים בעניין המצב הנוכחי והצעות לפעולות לשינוי ושיפור.

במהלך הכנס כולו דובר רבות על הגירוש הרחב והאלים (crackdown) שמתרחש כרגע בקוריאה כהכנה של הממשלה לקראת ה- G20 שיתקיים בסיאול בנובמבר. ממשלת קוריאה רוצה להציג לעולם מדינה מסודרת ונקייה מפליטים, מהגרים, ובעיקר כאלו ללא אשרה, והחלה במבצע מעצרים וגירוש אלימים מאד. הממשלה גייסה את כל כוחות המשטרה והצבא לצורך הגירוש, והארגונים השונים מפגינים מזה זמן, ומתכוונים לפתוח בקרוב בשביתת רעב.

בסיום היום השני נערכה מעין הפגנה מול הכנסייה במרכז סיאול שמטרתה הייתה להפגין הזדהות עם מהגרי העבודה ללא אשרה בסיאול, והתנגדות לפעילות האלימה של הממשלה לצורך הגירוש.

ביום השלישי התקיימה בבוקר פגישה של ארגון AMMORE – ארגון המטפל בנושא מהגרות לצורך נישואין. בהמשך התקיימה הפגנה שאורגנה על ידי ה- MTU – איגוד העובדים (בעיקר הפיליפינים) בקוריאה. ההפגנה הייתה נגד ועידת ה- G20 ובדרישה מהממשלה והמדינות המשתתפות להגן על זכויות מהגרי העבודה והעובדים בכלל.