03-04-2012

מאת: דנה רונן, רכזת משפטית

 

בסוף שנת 2011 הגיעה אלינו מרתה– עובדת שמקורה בגאנה ונמצאת בישראל כבר כ- 15 שנה.
העובדת הגיעה אלינו לאחר שחלתה וקיבלה אישור לחופשת מחלה מרופא תעסוקתי. באותה תקופה היא הועסקה אצל תשע מעסיקות שונות – אצל כל אחת בין שלוש שנים לכ-15 שנה. בתקופה זו (כשלושה חודשים) היא לא יכלה לעבוד אך למרבה הפלא למרות הותק הרב שלה אצל המעסיקות הן לא הסכימו לקבל את העובדה שהיא חולה ושיש לשלם לה עבור חופשת מחלה. יותר מכך, המעסיקות שלה לא קיבלו אותה בחזרה לעבודה בתום חופשת המחלה. זהו ביטוי של התייחסות אליה כעובדת כמוצר – צריכה לספק את השירות ללא התחשבות במצבה הבריאותי ובזכויות המגיעות לה על פי חוק.

מה עשינו?
שלחנו פניות לכל המעסיקות בכתב, כולן סירבו לשלם והכחישו את העניין של תשלום של זכויות סוציאליות בטענות למיניהן, לדוגמא “אבל נתתי לה מתנות”, “היא עבדה פחות זמן או לא רצוף”, חלק טענו שלא קיבלו את המסמכים הרפואיים של העובדת וכדומה.

כשהעניין הגיע לתביעה משפטית שתיים מהמעסיקות טענו כי לא הבינו שהמצב של העובדת מזכה אותה בזכויות ושילמו את מלוא סכום התביעה, חלק העלו טענות שונות שבעקבותם והגיעו עם העובדת להסדר שקיבל תוקף של פסק דין.

נכון להיום שש מתוך תשע מעסיקות שילמו ויש עוד שלושה דיונים בחודשים הקרובים. סך הכל סכום של זכייתה של מרתה עד היום הינו כ-40,000 ₪. התביעות שעדיין תלויות הן בסכום של 27,600 ₪.

אני רואה במקרה זה דוגמא לעובדים אחרים – לא להתייאש להמשיך לנסות כי פעמים רבות העובדים רק צריכים שאנחנו נזכיר להם שיש בני אדם מאחורי התפוקות והעבודה שצריכה להעשות.