08-03-2007

מאת: יעל ברנובסקי, ynet

בישראל – כמו ביתר מדינות העולם – מציינים היום (ה’) את יום האישה הבינלאומי ובמסגרת זו זוכות גם האימהות לכבוד הראוי. חלק מהן יזכו למילה טובה או אפילו טבעת מהבעל, אחרות יקבלו זר פרחים מהילדים, אבל יש גם רבות – דווקא אלו שבמהלך כל השנה נאבקות כדי לשרוד – שיום האישה עבורן הוא עוד יום של געגועים. לבית האמיתי, למשפחה ובעיקר לילדים. אלו הן העובדות הזרות, שהגיעו לכאן כדי לסדר עתיד טוב יותר ליקיריהן שנותרו מאחור.

סוואטי דיקי מנפאל נחתה בישראל לפני שלוש וחצי שנים ומאז היא עובדת כמטפלת בקשישים כדי לשלם עבור השכלה אקדמית לשלושת ילדיה. בעלה נפטר לפני יותר מחמש שנים והיא הבינה שאין לה ברירה אלא לעזוב את הילדים, ולהגיע ארצה. כבר בגיל 15 היא התחתנה אך לדבריה עוד באותה עת ויתרה על עצמה, כהגדרתה.

“יש לי ילדים מאוד מוכשרים ואני לא רוצה שיהיו להם חיים כמו שלי היו”, היא מספרת. “אני אעשה הכל בשבילם כדי שיגיעו רחוק. הכל למען החלומות שלהם”. סוואטי מדברת עם ילדיה פעמיים או שלוש בשבוע, שואלת את השאלות הרגילות, השגרתיות – “איך היה בבית ספר, מה הם אכלו ומה התכניות שלהם לימים הקרובים” – כאילו היא נמצאת שם לידם.

באמהוּת בשלט רחוק, יודעת סוואטי, מתפספסת התקשורת האמיתית עם הילדים, אך היא סומכת עליהם שיסתדרו ומאמינה שזה יתרום לעתידם. “אני יודעת שאני מפסידה הרבה דברים, אני מתגעגעת אליהם נורא, אבל עכשיו אני כאן ואני גם רוצה להאמין שאוכל לעבוד עוד כמה שנים בשביל עתידם. אני לא עושה את זה בשביל עצמי, אף פעם לא חלמתי על דירה או אוטו או דברים אחרים”.

\/    סוואטי דיקי. עובדת עבור השכלת הילדים צילום: ניב קלדרון

   סוואטי עם הילדים. “שיהיו להם חיים אחרים משלי” צילום רפרודוקציה: ניב קלדרון

בוכים, מדברים בטלפון ולא מפסיקים להתגעגע

קנאק מסרי לאנקה, אם לשלושה ילדים שהגיעה לפני שנתיים וחצי לישראל, הפסידה לאחרונה את חתונת בתה הבכורה בת ה-21. “הבת שלי התחתנה לפני חודשיים והיא בכתה לי בטלפון על כך שלא יכולתי להגיע”, היא מספרת בעצב. “זה היה מאוד קשה בשבילי גם ואני בוכה המון בגלל שאני צריכה לגדל את הילדים שלי מרחוק. אבל רבים שם חיים בעוני ואחרי שבעלי חלה לא נותרה לי בחירה אחרת”. עוד מספרת קנאק (40) כי לפני שבעלה חלה הוא תמך כלכלית באחיותיה אבל עכשיו גם הנטל הכלכלי נותר על הכתפיים שלה.

הריחוק מהילדים הוא חלק בלתי נפרד גם מחייה של סנדרה ג’וזף, בת 42 מהפיליפינים. לסנדרה יש בן קטן בן ארבע שלא ראתה מאז היה בן שנתיים, אבל היא החליטה שהחינוך הטוב שהיא רוצה להעניק לשני ילדיה האחרים – בני 14 ו-16 – חשוב יותר. במרבית הזמן נשארים הילדים תחת השגחתה של אמהּ, אבל גם זה לא מפיג את החששות וכדי לדעת שהכל בסדר היא נוהגת לשוחח אתם בטלפון פעמיים או שלוש ביום.

“קשה לי מאוד”, היא מודה. “במיוחד כואב לי שהבת הגדולה שלי מרגישה בודדה כי אין לה עם מי לנהל שיחות בנות והיא בוכה לי הרבה בטלפון. אני מתקשרת ושולחת לכל אחד מהם מכתב אישי ובשיחות טלפון שלנו אני שואלת על בית הספר, על החוגים, הציונים שלהם, ואפילו מה אכלו באותו יום”.

סנדרה אומרת שלמרות הקושי שלה ושל הילדים, היא מאמינה שתקופת הזמן בה תיעדר מהבית תתרום לעתיד טוב יותר של ילדיה וגם הם יגדלו כאנשים עצמאיים יותר.

חנה זוהר, יו”ר עמותת “קו לעובד” לשם מגיעות לעיתים קרובות העובדות, אומרת כי בהגעתן של נשים לארץ “יש אלמנט של עבדות. מביאים רק נשים ומפרידים אותן מילדיהן, שוללים מהם את אפשרות הקירבה לילדים”.

צילום: ניב קלדרון