09-07-2017

עוד ועוד עובדות מגיעות אלינו לאחרונה, עם אותו סיפור: שילמו דמי תיווך אסטרונומיים תמורת הזכות לעבוד בישראל, הגיעו לכאן, להעסקה מבודדת, קשה, לעתים מדכאת, בסיעוד נכים וקשישים. השאירו ילדים ובני משפחה מאחור. בישראל הכירו מהגר עבודה, כמוהן, וקשרו עמו קשר רומנטי. כשלמשרד הפנים נודע על כך, נדרשה יציאתן מישראל.

מדינת ישראל שוללת ממהגרי עבודה את הזכות הבסיסית הזו, לנהל זוגיות. עובדת אחת שאלה בעיניים תמהות: הגעתי בגיל 27 לישראל, הם באמת ציפו שלא אתאהב באף אחד? אסור לפי חוק להתאהב? שאלה תמימה, מבוישת. אלה פיסות צרות של פרטיות וחיים אישיים שעוד נשארו להן, וגם אותן המדינה ממשטרת, מונעת, מגבילה, מקפיאה. 

 

הליכים משפטיים מתנהלים בימים אלו במספר מקרים אשר הגיעו לטיפולנו, ובינהם מספר עררים לביה”ד הארצי לעבודה, בשת”פ עם האגודה לזכויות האזרח. בנימוקי המהות לעררים נכתב בין השאר:

“המדיניות בעניינם של זוגות מהגרי עבודה שהכירו בישראל; מדיניות אשר הורחבה אף להורים לילד שאינו נמצא בישראל אף אם הם אינם מקיימים קשרי זוגיות, הופכת את קשרי המשפחה של מהגרי העבודה, את חייהם הפרטיים, את בחירותיהם האינטימיות ביותר מוקד לפיקוח, למשטור לענישה ולהתערבות מדינתית גסה, חסרת תקדים בהיקפה ובחומרתה. ספק אם איש היה מעלה על דעתו, לקיים מדיניות שכזו או מדיניות דומה לה כלפי אזרחים ישראלים. ואולם, כפי שבית המשפט העליון שנה זה מכבר, מעמדם של מהגרי העבודה כמהגרים ברישיון, והוולונטאריות הגלומה בהגעתם לישראל על-פי התנאים שהמדינה קובעת, באופן חד צדדי, אינם Carte Blanch לעולל להם כל שעולה על הדעת, אף אם המשיבה (רשות ההגירה) סבורה שיש בכך, אולי, כדי לקדם את התכלית בדבר “מניעת השתקעות” של מהגרי עבודה בישראל:

“ברי כי אין לגזור מאותו היתר כניסה לצורך עבודה שנתנה המדינה בידי העובד הזר, הרשאה בלתי-מסויגת לפגוע בזכויותיו. העובד הזר אינו נכנס בשערי המדינה ומשיל מעליו את אנושיותו וזכויותיו היסודיות. אף העובדה שאין מוטלת על המדינה חובה לקלוט לתוכה עובדים זרים, אין פירושה כי משמחליטה היא לעשות זאת – רשאית היא לעשות זאת בכל תנאי.” (בג”ץ 4542/02 קו לעובד נ’ ממשלת ישראל, פ”ד סא(1) 303, פסקה 56, להלן – בג”ץ קו לעובד).

המשיבה מיסדה את מדיניותה על בסיסה של ההנחה השגויה, כי נתון לה שיקול דעת “בלתי מוגבל” בעניינים הנוגעים לכניסה לישראל, להסדרת המעמד בה ולשהייה בה. חמור מכך: להשקפתה של המשיבה, שיקול דעת “בלתי מוגבל” זה אך מתעצם שעה שהדברים נוגעים למהגרי עבודה, שאת כניסתם ואת ישיבתם בישראל אפשר, לשיטתה, להתנות בכל תנאי. לשיטת המשיבה, כשבוחרים מהגרות ומהגרי העבודה לבוא לישראל כ”עובדים זרים”, הרי הם מסכימים מכללא לוותר על זכויותיהם היסודיות. הנחה זו, לבד מהיותה בלתי מוסרית, הינה בלתי חוקית.”

ועוד:

“מדינת ישראל, מבחירתה שלה, החליטה לבסס ענפי תעסוקה שלמים על כוח העבודה של מהגרות ושל מהגרי עבודה. נאמנה לתפישתה, שלפיה ישיבתם של מהגרות ומהגרי העבודה בישראל נועדה להיות זמנית ולצורך עבודה בלבד, וכי יש למנוע בעדם מ”להשתקע” בישראל, מנהלת המדינה את מדיניותה ביחס למהגרות ולמהגרי עבודה על בסיס הנחות תועלתניות, המביאות בחשבון אך ורק את התועלת, הצומחת לקהילה בישראל. לפי ההנחה, העומדת ביסוד גישה זו, למהגרות ולמהגרי עבודה לא נתונה הזכות להיכנס לשהות בישראל ולעבוד בה, ולכן המדינה רשאית להתנות את הסכמתה לשהייתם בישראל בכל תנאי שבו תחפוץ, כולל תנאים, הפוגעים בזכויות האדם שלהם.

אין מחלוקת על כך, שמהגרות ומהגרי עבודה באים לישראל על מנת לעבוד ולהשתכר בה. אך מהגרות ומהגרי העבודה אינם רק “עובדים”, אלא בני אדם. אנשים ככל האנשים, בעלי נטיות, שאיפות, רגשות וצרכים. כל תפיסה אחרת הינה בלתי קבילה לחלוטין מבחינה מוסרית, ועומדת בניגוד חריף לתפישתו הבסיסית של משפט העבודה, שלפיה כוח העבודה של העובד אינו ניתן להפרדה מהעובד עצמו. למרבה הצער, המדינה אינה שותפה למושכלות יסוד אלה, וטועה לחשוב, כי היא יכולה “לייבא” לישראל “כוח עבודה”, אך לא את האנשים העובדים.”

_________________________

 

קראו את כתבתו של אילן ליאור באתר הארץ: “המדינה פועלת למנוע קשרים זוגיים בין עובדים זרים”

טקסט הכתבה המלא:


המדינה פועלת למנוע קשרים זוגיים בין עובדים זרים – אילן ליאור, 07.07.2017

לאחרונה הגבירה רשות האוכלוסין את הלחץ על עובדי סיעוד לדווח על קשרים זוגיים, בדרישה שאחד מבני הזוג יעזוב את ישראל כתנאי להארכת אשרת העבודה של האחר. עובדות הרות ספגו איומים כדי שיחשפו את זהות האב.

אנג'ליקה (שם בדוי) מחזיקה את הטלפון הנייד שלה ובו תמונת בנה
אנג’ליקה (שם בדוי) מחזיקה את הטלפון הנייד שלה ובו תמונת בנה | גיל אליהו

לאנג’ליקה (שם בדוי), מטפלת סיעודית בת 30 מהפיליפינים, אסור לנהל מערכת יחסים רומנטית אם אינה רוצה לאבד את עבודתה. את בנה, בן תשעה חודשים, לא ראתה זמן רב. בגיל חודשיים נאלצה לשלוח אותו למשפחתה בפיליפינים ומאז לא נפגשו. עבור המטפלות הסיעודיות בישראל, זוגיות ומשפחה אינן באות בחשבון. רובן מגיעות לישראל מאסיה וממזרח אירופה כדי לחסוך כסף ולתמוך במשפחתן. העבודה עצמה קשה ותובענית, שעות המנוחה מעטות וימי חופש כמעט ואין להן. מי שמצליחה לנהל מערכת יחסים למרות התנאים הקשים, נאלצת להסתיר אותה. אם תגלה רשות האוכלוסין וההגירה היא עלולה לאבד את פרנסתה.

לפי עדויות שהגיעו לעמותת קו לעובד, בחודשים האחרונים גבר הלחץ שמפעילה רשות האוכלוסין על עובדים זרים לדווח לה על קשרים רומנטיים, כדי למנוע מהם לנהל חיי זוגיות ומשפחה. בהוראת הרשות, החלו לשכות הסיעוד לדרוש מעובדות בהריון או לאחר לידה למסור פרטים על אבי התינוק. במקרים מסוימים הפעילה רשות האוכלוסין לחץ גם על המעסיקים, כדי שיספקו מידע על מערכות היחסים שמנהלים המטפלים הסיעודיים. אם נודע לרשות על קשרי זוגיות בין שני עובדים, היא דורשת שאחד מהם יעזוב את ישראל כתנאי להארכת אשרת העבודה של האחר. ברוב המקרים, גם בקשות של מטופלים סיעודיים שנקשרו רגשית לעובדים אינן מסייעות.

אנג’ליקה הגיעה לישראל לפני שלוש שנים. היא הכירה גבר שעובד אף הוא כמטפל סיעודי, והשניים החלו לנהל קשר רומנטי. בתחילת השנה שעברה גילתה שהיא בהריון, וזמן קצר לאחר מכן פוטרה מעבודתה. ברשות האוכלוסין שאלו את אנג’ליקה מי אביו של התינוק, אך היא סירבה למסור את פרטיו כיוון שידעה שהוא נשוי לאשה אחרת בפיליפינים. חודש לאחר מכן מצאה עבודה חדשה, אצל קשישה סיעודית. בלשכת הסיעוד, המתאימה בין המטופלים לעובדים ודואגת לאשרה שלהם, ביקשו ממנה מידע על אבי התינוק ועל מערכת היחסים שלהם. בלי הפרטים האלה, הבהירו, לא תוכל לקבל אשרת עבודה חדשה.

אנג’ליקה נכנעה ללחץ ומסרה את פרטי האב. חודשיים אחר כך קיבלה המעסיקה שלה מכתב מהרשות שלפיו לא ניתן להנפיק לאנג’ליקה אשרת עבודה, שכן אבי התינוק עדיין עובד בישראל. הרשות הציבה לה תנאי: אחד מהשניים חייב לעזוב את ישראל. אנג’ליקה הבהירה כי אינה בקשר עם האב וכי אינו תומך כלכלית בבנם המשותף. על מנת לחדש את אשרת העבודה שלה היא נדרשה לחתום על הצהרה שלפיה אם תהיה שוב בקשר רומנטי תדווח על כך בתוך שבוע. הרשות אף דרשה לקבל מהקשישה שהעסיקה אותה תצהיר העוסק בקשריה הזוגיים של אנג’ליקה.

סטפני (שם בדוי) במשרדי קו לעובד, השבוע
סטפני (שם בדוי) במשרדי קו לעובד, השבוע | דודו בכר

אנג’ליקה מספרת כי היא עושה את עבודתה במסירות. “אני לוקחת יום חופש פעם בחודש, מדי פעם אפילו פחות. אני כל הזמן בעבודה, 24 שעות, שבעה ימים בשבוע”, היא אומרת ומוחה על החדירה לפרטיותה. “אני כועסת, זה לא הוגן. אני בן אדם, זה נורמלי לרצות מערכת יחסים. למה הלשכה שואלת אותי על החיים הפרטיים שלי? למה הם צריכים לדעת אם אני במערכת יחסים או לא? זה לא קשור לעבודה שלי”.

מאמציה של רשות האוכלוסין למנוע חיי זוגיות ומשפחה מעובדים זרים, וממטפלות סיעודיות בפרט, אינם תופעה חדשה, אך מהעדויות ניכר שעלו מדרגה. ב–2005 עתרו כמה ארגוני זכויות אדם לבג”ץ נגד “נוהל הטיפול בעובדת זרה בהריון” של רשות האוכלוסין. הנוהל קבע כי על עובדת זרה שילדה לעזוב את הארץ עם תינוקה בתוך שלושה חודשים, והתיר לה לחזור ולעבוד בישראל בלעדיו. בג”ץ פסל את הנוהל וקבע כי הוא פוגע בזכות היסודית של העובדת הזרה להורות. השופטת אילה פרוקצ’יה כתבה בפסק דין מ–2011 כי “כפייתה של אשה לבחור בין המשך תעסוקה, תוך הגשמת ציפיותיה הכלכליות הלגיטימיות, לבין הגשמת זכותה לאמהוּת, אינה מתיישבת עם התפיסות הערכיות והמשפטיות־חוקתיות של החברה בישראל”.

בעקבות הפסיקה ריככה רשות האוכלוסין את הנוהל. חוק הכניסה לישראל מתיר לעובדים זרים לשהות בארץ חמש שנים ושלושה חודשים, עם אפשרות להאריך את אשרתם. לפי הנוהל המתוקן, עובדת שילדה בתקופה זו יכולה להישאר בישראל עם ילדה עד שפג תוקף האשרה שלה. אם האשרה הוארכה והעובדת ילדה לאחר שעבדה יותר מ–63 חודשים בישראל, עליה לצאת עם התינוק מהארץ ולשוב בלעדיו, ובאפשרותה לחזור ולעבוד רק אצל המעסיק האחרון שלה. בנוהל נכתב כי “במידה ובן זוגה/בעלה/אבי הילד הינו נתין זר, עובד הרשות יוודא כי אינו בישראל. נמצא כי בן זוגה/בעלה/אבי הילד של העובדת בישראל, תידרש יציאתו של אחד מבני הזוג את ישראל”.

בנוסף, “נוהל העסקת עובד זר בסיעוד”, קובע כי “אין לאשר כניסתם לישראל או המשך העסקתם של עובדים זרים אשר להם בני משפחה מדרגה ראשונה השוהים בישראל, לרבות השוהים כדין, שכן שהייה במקביל של בני משפחה מדרגה ראשונה מעודדת השתקעות בישראל. האיסור הוא על העסקה ו/או שהייה כאמור במקביל של שני בני משפחה או יותר”. הוא מפנה לנוהל עובדת זרה בהריון במקרה של מטפלת סיעודית שילדה בישראל.

מארי (שם בדוי) בגבעתיים, השבוע
מארי (שם בדוי) בגבעתיים, השבוע | מוטי מילרוד

חרף קיומם של הנהלים, מעדויות של מטפלות סיעודיות עולה כי בעבר לא דרשה רשות האוכלוסין לדעת מי אביו של התינוק וגם לא ביקשה ממעסיקים או מהעובדים עצמם פרטים על מערכות היחסים שלהם. ניקול (שם בדוי), אף היא מטפלת סיעודית מהפיליפינים, הגיעה לישראל לפני תשע שנים. שנה אחר כך הכירה מטפל סיעודי והחלה להיפגש עמו ביום המנוחה השבועי שלהם. לפני חמש שנים וחצי נולדה בתם. ניקול טסה עמה לפיליפינים, השאירה אותה בידי משפחתה, וחזרה לעבוד בישראל. היא מעידה כי איש לא שאל אותה אז מי אביה של הילדה.

לפני שמונה חודשים נולדה בתם השנייה. גם אִתה יצאה ניקול מישראל ומסרה אותה משפחתה בפיליפינים. על מנת להסדיר אשרת כניסת חוזרת לישראל, דרשה ממנה הפעם לשכת הסיעוד למסור את פרטי האב. זמן קצר לאחר שובה לישראל הודיעה לה רשות האוכלוסין כי לא תאריך את אשרת העבודה שלה משום שאבי בנותיה עדיין בישראל.

ניקול נקראה לשיחה עם העובדת הסוציאלית של לשכת הסיעוד ומסרה לבקשת רשות האוכלוסין פרטים על בן זוגה. היא מספרת כי בהמלצת העובדת הסוציאלית חתמה על הצהרה כוזבת ולפיה אינה בקשר עם אבי הילדות. לדבריה, הם נפגשים פעם בחודש, ביום המנוחה היחיד שלה מעבודתה. ניקול מוסיפה שניסתה לשכנע את בן זוגה לעזוב את ישראל, אך הוא מסרב לעשות זאת. “חשוב לי להישאר אצל המעסיקה שלי עד הסוף”, היא אומרת. “היא מאוד קשורה אליי. אני לא רוצה לעזוב אותה, אני יודעת שזה יפגע בה מאוד”.

סטפני (שם בדוי), גם היא מטפלת מהפיליפינים, שוהה בישראל שמונה שנים. בשש השנים האחרונות היא מנהלת קשר רומנטי עם מטפל סיעודי בן ארצה. הם נפגשים פעם בשבוע לכל היותר, בדירה שהם שוכרים עם עוד 15 עובדי סיעוד בתל אביב לשימוש ביום המנוחה שלהם. לפני ארבע שנים נולד בנם הבכור. סטפני העבירה אותו להוריה בפיליפינים ולא נדרשה למסור פרטים על אביו. לפני כחצי שנה נולד בנם השני, גם אותו מסרה לידי הוריה.

רג'ב (שם בדוי) במשרדי קו לעובד, השבוע
רג’ב (שם בדוי) במשרדי קו לעובד, השבוע | מוטי מילרוד

על מנת להסדיר לה אשרה לכניסה חוזרת לישראל, דרשה ממנה לשכת הסיעוד פרטים על האב. היא כתבה כי אינה יודעת מיהו. “פחדתי שלא יאריכו לי את האשרה”, היא מסבירה. לאחר מכן באה העובדת הסוציאלית של הלשכה לבית המטופל, שבו מתגוררת גם סטפני. “היא אמרה לי ‘מה את, זונה? איך את לא יודעת מי האבא?'”, היא משחזרת. סטפני נלחצה ומסרה את פרטיו, אך הבהירה כי אינם נשואים ואינם מנהלים משק בית משותף. בחודש שעבר הודיעה רשות האוכלוסין למעסיק כי יסרב להאריך את האשרה של סטפני אם בן זוגה לא יעזוב את ישראל.

“אני שמחה שנולדו לי ילדים כי הם שינו בי הרבה”, היא אומרת, למרות החשש שתאבד בקרוב את מקור פרנסתה. את בנה הבכור ראתה פעמיים בלבד מאז לידתו. “זה כואב שאני לא יכולה להיות עם הילדים שלי. כשחזרתי לפה אחרי שהבאתי אותו לפיליפינים הייתי בדיכאון. עכשיו אני בסדר. השארתי שם שני ילדים. אני כל הזמן חושבת על עתיד הילדים שלי. כל עוד נותנים לי הזדמנות לעבוד מחוץ למדינה אני מנצלת את ההזדמנות, כי אני יכולה לחסוך כסף לטובתם”. סטפני מבהירה כי אין לה ציפייה לקבל מעמד בישראל, אך אינה מבינה מדוע למנוע ממנה חיי משפחה. “אני מכירה את החוק. זה לא בחוק שאני לא יכולה להיכנס להריון או לנהל מערכת יחסים עם מישהו. אני יודעת שאנחנו לא יכולים להישאר כאן”, היא אומרת.

לקו לעובד הגיעה בחודשים האחרונים שורת תלונות דומות, חלקן מצויות בימים אלה בהליכים משפטיים. באחד המקרים התלוננה עובדת מהפיליפינים שפקידה בלשכת האוכלוסין חיטטה במסמכיה ללא רשות על מנת לגלות מי אבי התינוק שלה. היא מצאה את פרטי האב והודיעה למטפלת שלא תינתן לה אשרה לחזור לישראל מהפיליפינים, לשם תכננה לטוס עם בנה, אלא אם בן זוגה יעזוב את ישראל. עובדת נוספת מהפיליפינים, מארי (שם בדוי), הרתה למטפל סיעודי עמו היא מנהלת קשר זוגי. לשכת הסיעוד גילתה באחרונה כי בן זוגה שוהה בארץ וסירבה להאריך את אשרת העבודה שלה בישראל.

במקרה אחר, רג’ב, מטפל סיעודי מהודו ששוהה בישראל שלוש שנים וחצי, איבד את דרכונו והנפיק חדש. הוא פנה ללשכת הסיעוד המטפלת בענייניו כדי לחדש את האשרה בדרכון החדש, אך בקשתו נדחתה. רשות האוכלוסין חשדה שהיה נשוי כשהגיע לישראל ולא הצהיר על כך. הוא הגיש תצהיר של שגרירות הודו בישראל לפיו הוא רווק, אך זה לא סיפק את הרשות. בנוסף, סיפק אישור חתום בידי נוטריון ממחוז מגוריו בהודו על כך שאינו נשוי. הרשות דרשה להחתים את האישור בשגרירות ישראל בניו דלהי. הוא אינו יודע מדוע חושדת הרשות שהיה נשוי כשהגיע לישראל, אך משער שאולי נודע לה על קשר זוגי שניהל בעבר עם עובדת סיעוד אחרת בישראל.

“זו גישה מאוד צינית שכבר נפסלה על ידי בית המשפט העליון, שהאנשים האלה הם בעצם כלי לתועלת המטופלים הסיעודיים, לא בני אדם”, אומרת עו”ד מיכל תג’ר מקו לעובד. “מדובר פה על עובדות צעירות, לקחת מהן את הזכות לנהל קשרים רומנטיים ומיניים זו התייחסות מאוד חפצית כלפיהן”, היא מוסיפה.

אני רואה כבעיה גדולה מאוד את החדירה הזאת לפרטיות, שגם נאכפת על ידי משרד הפנים וגם מועברת ללשכות שמטפלות בהארכת האשרה שלהן, שמשמשות סוכנות ללחוץ על עובדים לתת פרטים על החיים האישיים והרומנטיים שלהם. זה גם יכול להיות אמצעי לחץ של מעסיקים, שבעצמם יכולים למשטר את העובדים לא לקיים קשר זוגי. הם נכנסים לפרטיות של העובדים ובודקים מה הם עושים בשעות הפנאי שלהם. כל תבנית ההעסקה שלהן לוקחת מהן כל סממן של חיים אישיים. הדבר האחרון שנשאר להן זה בדרך כלל לנהל קשר זוגי פעם בשבוע לכל היותר, וגם את זה לוקחים להן”.

מרשות האוכלוסין נמסר: “מאז ומתמיד מדיניות הרשות, שאינה מוסתרת, היתה כי בני זוג אינם יכולים לעבוד יחד בישראל במטרה למנוע השתקעות בישראל. עובדים המגיעים לעבוד בישראל מודעים לכך היטב. אנו פועלים בדרכים הסבירות לוודא כי מדיניות זו מיושמת, מבלי לפגוע בפרטיות בני הזוג”.