22-06-2009

מאת: ענת קדרון, קו לעובד

כידוע, אחת הרעות החולות והקשות ביותר לטיפול במציאות חייהם של מהגרי עבודה בישראל היא העובדה שהם משלמים אלפי דולרים (ואף עשרות אלפי) כ”דמי תיווך” הנגבים מהם באופן בלתי חוקי ע”י חברות כוח אדם בארצות המוצא ובישראל, וזאת תמורת הסדרת הגעתם לישראל ועבודה בה.

בשנת 2005 קיבלה ממשלת ישראל החלטה, כי יש לגייס את העובדים באמצעות ארגון ההגירה הבינלאומי (IOM) על מנת למנוע את התופעה. בשלב זה סירבה מדינת ישראל להתקשר בהסכמים בילטראליים עם מדינות המוצא כדי להבטיח גיוס הוגן ללא תשלום דמי תיווך.

בשנת 2006 הוגשה עתירת קו לעובד בבקשה ליישם את החלטת הממשלה בעניין גיוס דרך הIOM מחד, ולחייב את המדינה להיות צד להסכמים עם מדינות המוצא.

בשנת 2007 הגיש מרכז קונקורד עתירה באותו נושא שנדונה יחד עם עתירת קו לעובד בדרישה לחייב את מדינת ישראל לגייס עובדים אך ורק תוך נקיטת אמצעים המבטיחים את זכויותיהם, וכן צורפה עתירה נוספת שהגישה “קו לעובד” בדרישה להפסיק את הבאתם של מהגרי עבודה מסין לישראל לאור דמי התיווך האסטרונומיים שמשלמים עובדים אלו (המגיעים כיום לכ- 30,000$).

במהלך חיי העתירה שינתה המדינה את עמדתה והחליטה אכן להתקשר בהסכמים עם מדינות המוצא, ואף התקבלה החלטה לערוך “פיילוט” בענף החקלאות ולגייס לענף זה עובדים דרך ה IOM. אולם, החלטות לחוד, ומעשים לחוד: הסחבת נמשכה, ועד היום עובדים ממשיכים להגיע בכל הענפים דרך חברות כ”א פרטיות הגובות מהם באופן בלתי חוקי אלפי דולרים כדמי תיווך. לאחר דחיות חוזרות ונשנות, והודעות מעדכנות כאלו ואחרות שהמדינה הגישה לביהמ”ש לגבי “ההתקדמות” ביישום החלטות הממשלה, ניתן סוף סוף צו על תנאי בעתירה.
בתקווה שאכן יהיה בכך כדי לזרז את העניינים.

כתבתו של שמואל מיטלמן בעניין “בג”ץ: מדוע המדינה לא מגנה על עובדים זרים?”