31-07-2008

הבוקר הגשנו – קו לעובד, מוקד סיוע לעובדים זרים, רופאים לזכויות אדם, מכון אדווה ועמותת מחויבות לשלום ולצדק חברתי – בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט בדרישה לכפות את המדינה לקיים את פסק-דינו של בית-המשפט העליון בעניין הסדר הכבילה.

ביום 30.3.2006 פסק בית-המשפט העליון, כי הסדר הכבילה – הסדר אשר על-פיו רישיון ישיבתם של מהגרות ומהגרי עבודה מותנה בעבודה עבור מעסיק ספציפי, באופן שפיטורין, התפטרות או פטירת המעסיק מביאים לפקיעתו, ולחשיפת מהגר העבודה לסנקציה של מעצר וגירוש, אינו כדין. הסדר הכבילה, קבע בית-המשפט בפסק-הדין, חורץ עמוקות בקשת רחבה של זכויות אדם מוגנות, פוגע פגיעה קשה באוטונומיית הרצון של מהגרי העבודה, מאיין את חופש הפעולה הבסיסי של מהגר העבודה ורומס את הזכות לחופש התקשרות, ובפרט את החירות הנתונה לכל אדם לבחור עם מי ברצונו להתקשר בחוזה עבודה. בית-המשפט הוסיף כי הסדר הכבילה יוצר מציאות נורמטיבית חריגה בנוף המשפטי הישראלי, מציאות שאינה עולה בקנה אחד עם העקרונות הבסיסיים עליהם מושתת משפט העבודה ועם ערכו המוסרי ותכליתו של חוזה העבודה, וכי המשוואה שיוצר ההסדר בין התפטרות מעבודה לבין מעצר, שלילת חירות וגירוש מכתימה את ההסדר בסממנים של “מעין עבדות בגרסה מודרנית”.

בית-המשפט קבע, כי שר הפנים אינו רשאי להתנות את רישיונות הישיבה של מהגרי עבודה בתנאי זה, וכי על המדינה לגבש הסדרי העסקה חדשים, מאוזנים ומידתיים, בתוך שישה חודשים מיום מתן פסק-הדין.

שנתיים וארבעה חודשים חלפו למן המועד בו פסק בית-המשפט העליון כי על הסדר הכבילה לעבור מן העולם, אך הסדר זה מוסיף לנהוג כאילו דבר לא ארע. שר הפנים עודו מתנה את רישיונות ישיבתם של מהגרי עבודה בתנאי כי יעבדו עבור מעסיק ספציפי, חרף הצו שנתן בית-המשפט, שאסר עליו לעשות כן. הנהלים שמפעיל היום משרד הפנים בנוגע להעסקת מהגרי עבודה בישראל הם אותם הנהלים עצמם שנהגו ביום שבו ניתן פסק הדין שפסל את הסדר הכבילה, נהלים שהמדינה הצטוותה לתת אחרים תחתיהם בתוך שישה חודשים, שחלפו זה מכבר. סיום יחסי העבודה בין מהגר עבודה למעסיקו עודו כרוך באותה הסנקציה של אובדן מעמד בישראל, אותה פסל בית-המשפט. פטירת מעסיק, פיטורין או התפטרות עודם מובילים לפקיעה מיידית של רישיון הישיבה בישראל. עובדות ועובדים מוסיפים להירדף ולשלם בשלילת חירותם על “פשעים” כגון התפטרות מעבודה או פיטורין ממנה. המדינה מוסיפה לגרש מתחומיה בקנאות עובדות ועובדים שנכנסו לישראל כדין וברישיון, ושכל חטאם הוא במימוש זכויותיהם הבסיסיות; עובדות ועובדים שליקטו אגורה לאגורה, משכנו את רכושם ושקעו בחובות עתק על-מנת לעבוד בכמה מן העבודות הפיזיות הקשות, הסיזיפיות והבלתי מתגמלות ביותר בשוק העבודה בישראל, על-פי הזמנתה של המדינה.
בבקשה שהוגשה הבוקר, עמדנו על הפגיעה החמורה בשלטון החוק ועל הפגיעה הקשה בזכויותיהם של מהגרות ומהגרי העבודה, תוצאת ביזויו הנמשך של פסק-הדין. את הבקשה חתמנו בדברים הבאים:

“פסק-הדין בעניין הסדר הכבילה פסק את הדין בכמה מן השאלות היסודיות והטריוויאליות ביותר שהוכרעו בבית-המשפט העליון בשנים האחרונות. כה יסודיות, עד כי הקורא בו יתקשה להאמין כי שאלות אלה אכן נצרכו להכרעה משפטית במדינת ישראל בפרוס שנת 2006, וכי בית-המשפט העליון אכן נתבע ברצינות להבהיר, שאין להשליך לכלא עובדים שחפצים להתפטר; שאין לרדוף ולגרש עובדים אך משום שהם מבקשים לחדול מעבודה אצל מעסיק פלוני וכי אין תכלית, ראויה ככל שתהיה, שיכולה להצדיק כפייתו של אדם לעבוד בשירותו של אדם אחר שלא לפי רצונו….

ליבם של המשיבים – רשויות המדינה, לא נלאה מלהזכיר – גס, כמתברר, בחובה לקיים צווים שיפוטיים. אפשר שהמשיבים אינם מבינים את פסק-הדין; אפשר שהם אינם שבעי רצון ממנו; אפשר שהם עודם אינם יודעים מדוע ההסדר שהנהיגו שנים כה ארוכות, ושהם אינם, כנראה, מזהים בו כל פסול, הוקע על ידי בית-המשפט הנכבד במילים כה קשות. בכל אלה אין כדי למעט כהוא זה מחומרת מעשיהם ומחדליהם.

פסק-דינו של בית-המשפט הנכבד ביקש לתקן פראקטיקה נפסדת ומבישה, ולמחות קלון מוסרי גדול שעיניהם של המשיבים טחו שוב ושוב מראות. כל מי שאי פעם ביקר במתקן מעצר בו מוחזקים עובדות עובדים כשהם סגורים מאחורי גדרות תיל ושערי ברזל רק משום שדרשו את שכרם ממעסיקם, מבין מה עמוק הקלקול המוסרי שבית-המשפט הנכבד ביקש לתקן; כל מי שהזדמן לו לחזות במחזה המביש של מעסיקים אשר מגיעים למתקני מעצר על-מנת לבור להם עובדים הנתונים מאחורי סורג ובריח (צייתנים מאין כמותם, וכי איך אחרת), לא יוכל, אף אם ירצה, להימנע מהשוואות היסטוריות, ומהתהייה מה מותר הזמן והמקום האלה מזמנים ומקומות אחרים, בהם בני אדם נתפשו כקניין לגיטימי של בני אדם אחרים; כל מי שהקשיב לסיפורן של עובדות ש”השלימו” עם פגיעות מיניות ובלבד שלא תפוטרנה ותאבדנה את מעמדן יודע כי בית-המשפט הנכבד לא השחית מילים כה חריפות לחינם; כל מי ששמע את סיפורם של מי שהותירו משפחות מאחור ומשכנו את כל המעט שיש להם על-מנת לבוא לישראל, ואשר מצאו עצמם, כעבור זמן קצר, מועלים בשלשלאות למטוס רק משום שמעסיקם פיטר אותם, לא יוכל שלא לתהות כיצד הסדר אשר עומד בניגוד כה בוטה לערכים עליהם מבוססת חברה חופשית התקיים שנים כה ארוכות, ומוסיף להתקיים באין מפריע בשנת 2008, לאחר שבית-המשפט העליון אמר את דברו.”

לניתוח גורלו העגום של פסק הדין, ולמערכת היחסים הסבוכה בין משפט לשינוי חברתי, ראו גם את הפוסט היפה של עו”ד יונתן ברמן ממוקד סיוע לעובדים זרים בבלוג “לסה פסה”:

http://www.mehagrim.com/2008/07/blog-post_29.html