26-10-2014

מאת: חנה זוהר

“האקונומיקה הכהה, זה הכי כואב. מייד מרגישים”. כך הסבירה לי פ. עובדת מדרפור, שהגיעה אלינו עם אישור מחלה לחודשיים. הסיבה: רגישות לחומרי חיטוי.  עבדה שלוש שנים במשרדי חברת הי-טק באמצעות חברת כח אדם. לדבריה, כבר שנתיים היא סובלת מכאבי ראש ובחודשים האחרונים מגירוד בלתי פוסק בזרועותיה. למזלה יש לה תעודת זהות, מה שמקנה לה את הזכות להיות חברה בקופ”ח. היא קיבלה במהירות ‘תעודה ראשונה לנפגע בעבודה’ – עובדים שאינם תושבים מתקשים מאוד לקבל את התעודה הזו, שמאפשרת לפתוח בתהליך להכרה בפגיעה כ”מחלת מקצוע”.

מספר התלונות המגיעות לקו לעובד מעובדי ניקיון מצביע על תופעה של פגיעה כתוצאה מחשיפה לחומרי ניקיון בעבודתם. צריבות בעיניים, פריחה בעור, בחילות ובעיות נשימה. הפגיעה מתגלה לרוב לאחר תקופת עבודה של כמה שנים. משיחותנו עם נפגעות ניתן לומר בוודאות שרוב העובדות והעובדים לא מקבלים הדרכה כיצד לנהוג עם חומרי הניקוי ולא מקבלים ציוד מגן: כפפות מתאימות, נעלים למניעת החלקה, משקפיים ומסיכות משחות להגנת העור.

תאונות המסתיימות במוות מתועדות ומפורסמות אולם פגיעה מחשיפה לחומרי ניקיון אינה זוכה להתייחסות ציבורית וממשלתית מערכתית. ועדה ציבורית שמונתה בשנת 2011 לבחון את מצב הבטיחות בעבודה והבריאות התעסוקתית בארץ הציגה נתונים על היקף הפגיעות בענפים השונים. לגבי בריאות תעסוקתית – מחלות מקצוע, נכתב בדו”ח שפורסם בתחילת השנה כי “הוועדה לא הצליחה למצוא נתונים כדי לאמוד את מגמות התחלואה התעסוקתית והתמותה ממנה”. בהיעדר נתונים העריכה הוועדה על סמך פרסומים במדינות אחרות בהן המשקים דומים, כי היקף התמותה ממחלות מקצוע הוא כ-1,700 איש ואישה בשנה.

הזכות לעבודה בטיחותית היא זכות בסיסית של כל העובדים. החובה להבטיח תנאי בטיחות הולמים על מנת למנוע את הפגיעה היא של הממשלה. היעדר המידע והנתונים תורם לאדישות הציבור בנושא ומכאן נגזרת ההזנחה בטיפול במניעה באמצעות אכיפת ההדרכה לעובדים ומתן אמצעי מגן.