22-04-2009

מאת: סלוא עלינאת, קו לעובד

 

שנת 2008 החלה זמן קצר לאחר פסיקת בג”ץ על השוואת תנאי ההעסקה בשטחים לאלו של ישראל, וסומנה כשנת מבחן לאותם תנאי העסקה. עצם קיומה של הפסיקה וחוסר הנכונות לאכוף אותה היוו ביטוי בולט לניסיונות של רשויות החוק בישראל להחזיק את המקל משני קצוותיו – לראות בפלסטינים ככוח עבודה בלתי נפרד מן המשק הכלכלי, ובמקביל להציגו כחיצוני ובעל מערכת דינים שונה מזה הישראלי.

הכישלון במבחן היישום התרחש במקביל להמשך מגמת ההעצמה של עובדים פלסטינים בהתנחלויות הודות למעורבות קו לעובד. תהליכים של התארגנות ומחאות התרחבו במפעלים השונים עד כדי כך שבפעם הראשונה עובדים פלסטינים הגישו תביעות קולקטיביות במהלך עבודתם כנגד מעסיקיהם.

פסיקת בג”ץ והשוואת התנאים:
ב-10.10.2007 קבע פסק דין תקדימי של בג”צ, בהרכב של 9 ובפה אחד נפסק, כי על העובדים הפלסטינים המועסקים בהתנחלויות חל הדין הישראלי. לפני הגשת העתירה לבג”ץ, קבע בית הדין הארצי לעבודה שהדין החל על העובדים הפלשתינאים הוא הדין החל בשטחים והוא חוק העבודה הירדני. הטענה הייתה נוחה למדי בעבור המעסיקים ובעלי המפעלים בהתנחלויות: חוק העבודה הירדני היה חלש הרבה יותר מן המקבילה הישראלית, ולא דרש תנאי העסקה כגון שכר מינימום, שעות נוספות ועוד.
עמותת קו לעובד טענה בעתירה, כי אין זה מוסרי להחיל דין שונה על עובדים המבצעים עבודה דומה. החלת הדין הירדני על עובדים פלסטינים בעוד שעובדים ישראלים המועסקים באותו מקום מקבלים זכויות עדיפות מכח הדין הישראלי, מהווה הפליה פסולה.
בג”ץ קיבל את הטענות ופסק כי המבחן לקביעת הדין החל הוא מבחן “מירב הזיקות”: באיזו שפה נערך החוזה, באיזה מטבע שולם השכר, השפה בה נערכו כרטיסי הנוכחות ועוד. בכך דחה את העמדה לפיה המבחן הטריטוריאלי הוא זה שקובע, דהיינו השאלה היכן נחתם החוזה (אם נחתם בשטחים- יחול על העובדים הדין הירדני).
בית המשפט אף הוסיף כי לעניין חוזה עבודה (להבדיל מחוזה רגיל) נוספים השיקול של פער הכוחות בין העובד למעביד וכן השיקול כי יש לשמור על שוויון בין כלל העובדים באותו מקום עבודה. כלומר, עובדים המבצעים אותו תפקיד, ראוי שתחול עליהם אותה מערכת דינים. בפסיקה קבע בג”ץ כי החלת מערכת דינים שונה על עובדים באותו מקום עבודה רק מחמת לאום, היא פסולה ומהווה אפליה אסורה.

פסק הדין עורר אומנם הדים רבים, אבל בשטח רק מעט מן העובדים זכו לזכויות הסוציאליות להם הם זכאים (לרבות שכר מינימום). רשויות האכיפה העיקריות: המנהל האזרחי ויח’ האכיפה של התמ”ת כמעט ואינן פועלות בשטחים, הן בנוגע לאכיפת שכר מינימום וזכויות סוציאליות, והן בנוגע לפיקוח על הבטיחות בעבודה. באחרונה אף נתקבלה במשרדנו תגובתם לפיה כלל אין בכוונתם לאכוף את הפסיקה.

כמו כן, רבים מן המעסיקים מצאו דרכים עוקפות על מנת שלא ליישם את הפסיקה, באופן דומה לשיטות היזומות מזה שנים בענף החקלאות. באזור התעשייה ברקן, הנמצא בצפון הגדה המערבית, מעסיקים מנפיקים לעובדיהם תלושים עם דיווחים כוזבים על ימי ושעות עבודה. השיטה המקובלת היא לרשום מספר ימי עבודה קטן מימי העבודה בפועל, ולציין שהשכר משולם על פי שכר המינימום.
בנגריית אבגי מוריס שבאזור התעשייה מועסקים חמישים עובדים פלסטינים, העובדים בממוצע 10 שעות ביום בעבור 10-17 ₪ לשעת עבודה, בהתאם לוותק העובד. המעסיק כופה על עובדיו לחתום על תלוש שכר ששבו מצויין כי הם מקבלים את שכר המינימום. העובדים אינם מקבלים זכויות שהם זכאים להן כגון, דמי הבראה, שעות נוספות, דמי חגים, פדיון ימי חופשה ועוד. מספר עובדים שפוטרו מהמפעל תבעו את המעסיק, ו-25 עובדים נוספים שעדיין מועסקים בו הגישו תביעות נגד המעסיק.

העסקה באמצעות קבלנים:
לקבלן העבודה, או המתווך (Middleman) יש השפעה שלילית על היחסים בין העובד למעסיקו בהתנחלויות, משום שהוא מטשטש את הקשר בין העובדים הפלסטינים למעסיק הישראלי.
בדרך כלל תפקיד הקבלן הוא לגייס עובדים ולשבץ אותם בעבודה. לעיתים הוא גם מפקח על עבודתם, ומשלם את שכרם במזומן. באופן זה יכול המעסיק להימנע מפגישה עם עובדיו. יתר על כן, אין חוזה עבודה ברור בין העובדים לבין הקבלן והמעסיק.
בחברה הפלסטינית מתייחסים לקבלנים הגדולים בחשדנות, ובמיוחד לגבי מי שידועים כמשתפי פעולה בהווה או בעבר עם גורמי הביטחון הישראליים. קבלנים אלה ידועים כמי שזכו להגנה ‘מגבוה’, וחלקם חמושים תמיד בכלי נשק ומנהלים למעשה ‘אימפריה’ משלהם בחברה. התוצאה היא שהעובדים והאיגודים המקצועיים מתקשים מאוד להתמודד אתם.
בחודש מארס 2008 תבעו 43 עובדים ועובדות את מעסיקם בבית הדין לעבודה בתל אביב. הם דרשו את הפרשי שכר המינימום, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה וחגים. בכתב ההגנה, הכחישה החברה את הטענה שבין החברה לעובדיה מתקיימים יחסי עובד-מעביד וטענה, כי כולם הם עובדי קבלן פלסטיני. באחד מכתבי ההגנה נכתב כי,“מעולם לא הייתה כוונה ליצור קשרי עבודה בין התובעת לבין הנתבעות. נהפוך הוא: כוונת הצדדים הייתה ברורה. התובעת היא עובדת קבלן, ושלו בלבד, כאשר במסגרת ההתקשרות המסחרית בין הנתבעת לקבלן הסכימו הנתבעות להציב את התובעת אצלן במפעל. התובעת ידעה זו היטב, ולא בכדי במשך כל תקופת הצבתה בנתבעות לא העלתה כל טענה כאילו בינה ולבין הנתבעות מתקיימים יחסי עובד ומעביד”.

מאז הגשת התביעה ועד כתיבת דו”ח זה, העובדים מתלוננים על הרעת תנאי העסקתם ולחצים שמופעלים עליהם בכדי שימשכו את תביעותיהם. שעות העבודה של התובעים צומצמו מ- 12 ל-8 שעות ביום, הם לא הורשו לצאת לחופשה או לקחת ימי מחלה וסובלים מאיומי פיטורים. עקב הלחץ עד עתה עזבו שמונה עובדים מבין התובעים את מקום העבודה.

אישורי עבודה כקלפי מיקוח:
מעסיקים ישראלים רבים משתמשים באישורי העבודה כקלף מיקוח במטרה להשתיק את עובדיהם הפלסטינים. אישור עבודה ניתן לעובד רק אם המעסיק מבקש אותו בעבור העובד. האישור מאפשר לעובד לעבור את המחסום של אזור התעשייה. ברוב המפעלים הישראליים שבגדה המערבית העובד מקבל ממעסיקו אך ורק אישור עבודה. המעסיקים אינם מנהלים יומני נוכחות והעובדים אינם מקבלים תלושי שכר. במפעלים אחדים המעסיקים לוקחים מן העובד את אישור העבודה ביום העבודה האחרון, והעובד נשאר בלי מסמך שעשוי להוכיח כי הועסק בידי מעסיק זה או אחר.
אישורי העבודה מתחדשים כל שלושה חודשים, אך חידוש האישור אינו מובן מאליו. לפעמים אין מחדשים את האישור בגלל קנס שהוטל על העובד בגין עבירת תנועה; במקרים רבים עובדים מאבדים את מקום עבודתם מפני שאישורי העבודה נמנעים מהם בשל “טעמים ביטחוניים”, בלי שיקבלו הסבר על הקריטריונים להחלטה הנוגעת להם.
בנובמבר 2007 נשללו אישורי עבודה מן עובדים הפלסטינים בנגריית חיי אדם שבאזור התעשייה מישור אדומים, כדי להפחידם וכדי למנוע מהם לדרוש את זכויותיהם על פי החוק. העובדים מחו על הלנת שכרם בחודשיים שקדמו לשלילת האישורים, על אי תשלום שכר מינימום, אי מתן תלושי שכר, אי תשלום פדיון ימי חופשה, הבראה, חגים, מחלה ושעות נוספות. כמו כן, דרשו העובדים לשפר את תנאי הבטיחות במפעל, והתלוננו על כך שהם אינם מקבלים לבוש מתאים להגנה מפני תאונות הקשורות בעבודה ליד המכונות, וכי אין בסביבת העבודה אפילו ציוד רפואי פשוט למקרה של תאונת עבודה. המעסיק סירב לקבל את דרישות העובדים ואף לדבר איתם. לאחר מספר ימים החזיר המעסיק את אישורי עבודה לרוב העובדים ופיטר שבעה מהם.
במפעל חיי אדם התמודדו העובדים עם פחד גדול כפול: הפחד משלילת אישור העבודה והפחד מאיבוד מקור פרנסתם. פחדים אלה מאפיינים את מרבית העובדים הפלסטינים בהתנחלויות ובישראל. במקרים רבים הפחד משתיק אותם ומונע מהם לנקוט צעדים שעלולים להכעיס את מעסיקיהם.

התארגנויות עובדים:
העובדים במפעלים השונים מגיבים באופן שונה לידע שהם רוכשים בנוגע להפרת זכויותיהם במקומות עבודתם. בדרך כלל הם עובדים בתנאי בטיחות קשים, כשהם חשופים לחומרים כימיים, אוורור לקוי, ובלי הגנה מן השמש. עבודתם נעשית בעמידה ממושכת ובלי לבוש מתאים. כמו כן, אין הם עוברים בדיקות רפואיות תקופתיות. רבים מהם סובלים מכאבים מסוגים שונים ונושאים אתם הביתה את ריחות החומרים הכימיים שנספגים בגופם במהלך העבודה.
זכויותיהם הסוציאליות מופרות אף הן. רובם המכריע של העובדים הפלסטינים, ובכללם עובדים מקצועיים ובעלי ותק של יותר מעשר שנות עבודה, אינם משתכרים שכר מינימום, ובדרך כלל שכרם עומד על פחות ממחצית שכר המינימום. שכר העובדים בבקעת הירדן מסתכם בשליש משכר המינימום. במרבית המקרים עובדים אינם מקבלים תלושי שכר, תשלום עבור חגים, הבראה, מחלה ושעות נוספות וחופשות. קל מאוד לפטר אותם ואם הם דורשים לשפר את תנאיהם הם מאויימים בפיטורים.

ארבעה מעובדי מפעל ‘אבן בר בע”מ’ לעיבוד אבן, באזור התעשייה מישור אדומים היו העובדים הראשונים בשטחים להתאגד תחת ועד עובדים. מנהל מפעל ‘אבן בר’ הוא יגאל זקן, ובעל המפעל הוא איל יונה, אחיו של בועז יונה, הבעלים של חברת “חפציבה” שקרסה. במפעל עבדו כ-70 פועלים פלשתינאים. השכר נע בין שמונה שקלים לשעה במשמרת יום, ל-12 שקלים לשעה במשמרת הלילה, שאורכה יותר מ-15 שעות.
הלנת שכר היתה נוהג רגיל בתשלום המשכורות. המפעל נהג לשלם את שכר העובדים בתשלומים שנפרשו לאורך ארבעה חודשים לאחר המועד החוקי לקבלת השכר.
לפני כשלוש שנים העובדים פנו אל קו לעובד בבקשה שנעזור לייצגם, ובתחילת 2007 כבר בחרו וועד עובדים, שהיה הוועד הראשון של פועלים פלשתינאים בהתנחלויות. כבר בתחילת התהליך ההנהלה נלחמה בהתארגנות ואיימה כי תשלול את אישורי העבודה ממי שיצטרף לוועד. לאחר חודשים אחדים של משא ומתן שלא הניב תוצאות חיוביות, פתחו העובדים, במאי 2007, בצעדי מחאה מתוקשרת בדרישה לקבל את שכרם משך ארבעה ימים
ההנהלה לחצה על העובדים, שבחרו בדרך המשפטית להשגת זכויותיהם, באמצעות איומים בצד הבטחות לשיפור התנאים. כתוצאה היו עובדים שעזבו את מקום עבודתם, ואחרים נכנעו ללחצי המעסיק וקיבלו סכומי כסף קטנים. באפריל 2008 נקט המעסיק בצעד חריף והחליט שלא לחדש לעובדים את אישורי העבודה שלהם. בכך נמנע מן העובדים, שהמשיכו בהליכי התביעה המשפטית, להוסיף ולעבוד במפעל.
בעקבות לחצים ואיומים בתביעה מצד עובדי המפעל, פתחה “אבן בר” בסדרת לחצים על מנת להביא את העובדים לויתור על זכויותיהם וחתימה על קבלת סכומי כסף קטנים בהרבה מן המגיע להם. המעסיקים איימו על העובדים כי אם לא יסכימו לחתום, ההנהלה תיקח להם את היתרי העבודה המאפשרים לעבור את המחסומים ולהגיע למישור אדומים. באפריל 2008 מומש האיום: אנשי הביטחון של אזור התעשייה, לקחו לעובדים את תעודות הזהות וחברי הוועד לא יכלו להגיע למקום גם כדי לברר את מצבם.
ב- 10.7.08 הוגשו ארבע תביעות של עובדים פלסטיניים לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, כנגד חברת אבן בר ומנהליה. העובדים תובעים הפרשי שכר מינימום למשך כל תקופת עבודתם וכן כל הזכויות הסוציאליות המעוגנות בחוקי המגן. בממוצע כל סכום תביעה הוא 100,000 ₪.