27-09-2006

מאת: גיתית גינת

פועלים בבקעת הירדן מדווחים על שיטת עבודה חסכונית בעונת דילול התמרים: הקבלן מעלה אותם לצמרת הדקל ומשאיר אותם שם חמש, שש ואף שבע שעות. בענף קוראים לזה “דילול מקסיקאי”, או “נהגי מוניות”. הפועלים, שנאלצים לעשות צרכים על העץ, חוששים להתלונן ולאבד את עבודתם. במוסד לבטיחות מודים בקיום התופעה. ביישובי הבקעה מכחישים

פועלים פלסטינים על עץ (שחזור שנעשה לפני שבוע במטע התמרים של מוחמד דאמן בכפר ג’פתליק שבבקעה). מוכנים לסבול הכל כדי להתפרנס

דמיינו לכם אדם. הוא יכול להיות גבר מעל גיל ארבעים, נשוי עם ילדים. הוא יכול להיות עדיין נער. רק לאחרונה עוד למד בבית הספר. עכשיו שימו אותו על ראש דקל שמתנשא לגובה עשרה ואף תריסר מטרים, כמו בניין של שלוש או ארבע קומות. דמיינו לכם את האיש הזה יושב על העץ במשך חמש, שש ואף שבע שעות ביום. חם, אבל החום הוא הבעיה האחרונה שלו בסיפור הזה. מדי פעם נושבת רוח חזקה, מטלטלת את העץ ואתו גם את מי שיושב עליו. עקרבים ונחשים קופצים לפעמים לבקר, נמלים מסתובבות חופשי על גופו.

עכשיו דמיינו מה קורה לאדם הזה כשגופו דורש את הצרכים הבסיסיים ביותר. לאכול, לשתות – את זה הוא עושה למעלה, על העץ. גם להשתין, אם אין ברירה. אם גם מערכת העיכול דורשת את שלה, נפתח משא ומתן ארוך, קולני ומשפיל עם הקבלן שנמצא למטה. לפעמים זה מסתיים בלהישאר למעלה ולהחזיק את הסוגרים בכוח, בכל מחיר.

כמה נוח לראות את זה קורה במקום אחר, באינדונזיה למשל. אבל באוקטובר 2005, כשסלוא עלינאת, נציגת “קו לעובד”, באה למשרדי האיגוד המקצועי ביריחו, היא שמעה תלונות של עובדים במטעי תמרים בבקעה, שטענו כי בעונת הדילול, בחודשים אפריל ומאי, נאלצו להישאר על צמרת הדקל לאורך כל שעות העבודה, כדי לחסוך בהפסקות ולעמוד במכסה היומית. הסיפור נשמע דמיוני, אבל לעלינאת, ששמעה יותר ויותר תלונות על ניצול עובדים פלסטינים בהתנחלויות בבקעה, אין ספק שהוא אמיתי. ארבעה צוותי עובדים, בכל אחד מהם שמונה עד עשרה אנשים, סיפרו לה על התופעה.

במשך כמה חודשים נסעה עלינאת למשרדי האיגוד המקצועי ביריחו כדי לשמוע תלונות של עובדים בתעשייה ובחקלאות באזור. בתחילה התקשתה לקנות את אמונם. “לא פעם”, כתבה בדו”ח לקו לעובד, “נכנסו העובדים למשרדי האיגוד כשהם מסתכלים ימינה ושמאלה, מחשש שמלשינים המקורבים למעסיקים ידווחו על הפגישה למעסיק”. רק אחרי כמה פגישות, שבהן העובדים שתקו או ענו על שאלותיה בקצרה, הם התחילו לדבר.

על מה, אם כן, חושב אדם כשהוא נמצא על צמרת דקל בגובה שבין 8 ל-13 מטר, לאורך זמן רב כל כך? “ברגע שאני עולה על העץ, הדבר היחיד שאני חושב עליו הוא איך לרדת ממנו”, אומר ש’, עובד מהכפר ג’פתליק שבבקעה. “אני לא חושב על שום דבר, חוץ מאשר איך לא ליפול מהעץ, ואיך להספיק לגמור את המכסה. אני יודע שבכל רגע אני יכול ליפול ולמות, או ליפול ולהפוך לנכה, לשבור יד או רגל. לכן עובדים ביד אחת, ומחזיקים בעץ ביד השנייה. זה קשה נורא. הגוף מכווץ. האנשים עצבניים, מפחדים. כל הזמן יושבים בכריעה, על הרגליים”.

מלבד אחזקה שוטפת, שכוללת השקיה ודישון, העבודה במטע תמרים נעשית בכמה תחנות עיקריות לאורך השנה. הקיוץ – הסרת הקוצים – מתבצע לאורך דצמבר וינואר. ההאבקה של פרחי התמר נעשית בסוף החורף ותחילת האביב. הדילול נעשה באביב, והגדיד (אסיף התמרים) מתבצע בסתיו, בין ספטמבר לנובמבר.

באופן אופטימלי, העובד עולה לצמרת התמר בעזרת “כלי גובה” על “במת דריכה” מגודרת, עומד עליה במשך העבודה ויורד אתה בסיומה. המנופים הם כלים יקרים מאוד (מחירו של המניסקופ הגדול כחצי מיליון שקל, ה”אפרון” קטן וזול יותר), ולא כל המגדלים יכולים להרשות לעצמם לרכוש או לשכור מנוף לכל עובד, או לכל צוות עובדים.

לפי המוסד לבטיחות וגהות בעבודה, במקרים שבהם אין מנופים לכל עובד או צוות עובדים, יש להעלות את העובד על העץ בעזרת מנוף ולוודא שייקשר אל הגזע ברתמת בטיחות – וגם אז לפרק זמן מוגבל. באירוניה האופיינית להתיישבות העובדת קראו לשיטה הזאת בעבר “לחלק קופים”: המנוף פיזר את העובדים על העצים, והוריד אותם בהפסקות ובתום העבודה.

כל העבודות שנעשות בחודשי הקיץ דורשות שהייה של 20 דקות עד שעה על עץ התמר. הדילול, לעומת זאת, הוא עבודה מורכבת יותר. את מה מדללים? עץ שגדל במטע תעשייתי מייצר חנטה (התחלת התפתחות הפרי) צפופה מאוד. אם לא ידללו את החנטה, הרבה פירות יגדלו, יתחרו זה בזה ובסופו של דבר יהיו קטנים יותר. כדי להשיג פרי גדול ובאיכות גבוהה צריך להפחית את מספר “השחקנים”, או בקיצור לדלל אותם.

ר’, עובדת בכירה בענף התמרים בעמק הירדן, אומרת שקיימות שתי שיטות של דילול. השיטה הראשונה היא דילול במזמרה. בשיטה הזאת, שני אנשים יכולים להספיק לדלל 20 עצים ביום. השיטה השנייה היא דילול ידני. זו נחשבת עדיפה, כי הפרי שנשאר על העץ גדל טוב יותר ומתייבש מהר יותר. השיטה הידנית גם אטית יותר: אדם שעובד בשיטה הזאת יספיק לדלל עץ או שניים ביום. במקרה כזה, צריך להוריד אותו מהעץ כמה פעמים במשך יום העבודה, להפסקות. מאחר שהשיטה הידנית היתה נהוגה בקליפורניה, ומי שדילל את העצים היו פועלים מקסיקאים קשי יום, היא זכתה בענף לכינוי “דילול מקסיקאי”.

לפני כמה שבועות פגשה עלינאת בעל מטע שאינו חי בבקעה, אך נמצא בקשר עסקי הדוק עם בעלי מטעים באזור, ושאלה אם הוא מכיר את הנוהג להשאיר עובדים על

העץ לכל שעות היום. האיש, שסירב להתראיין לכתבה זו, סיפר לעלינאת שהתופעה קיימת ואף זכתה לכינוי “נהגי מוניות”. לדבריו, “נהג המונית” מעלה את העובד בתחילת יום הדילולים ואוסף אותו בסוף יום העבודה. מעסיקים ישראלים לא מעטים בבקעה משתמשים בשיטת נהגי המוניות, אמר בעל המטע, כי הם מתייחסים לעבודה הפלסטינית כעבודה זולה שלא שווה להשקיע בה. גורם אחר בענף התמרים, גם הוא אינו חי בבקעה, אישר אף הוא שהתופעה מוכרת אם כי אינו יודע מה היקפה, ושהיא מונהגת כשיטת עבודה.

נוסעי המוניות

חמישה מ”המקסיקאים” או “נוסעי המוניות” של בקעת הירדן יושבים מולי במסעדה בצומת אלמוג. כולם תושבי הכפר ג’פתליק שבבקעה, הצעיר בהם בן 22 והמבוגר בן 44. כפלסטינים רבים באזור, מגיל שש או שבע עזרו להוריהם בעבודות הבית, ובגיל 14 ו-15, בגלל המצוקה הכלכלית, נשלחו לעבודה בהתנחלויות הקרובות. לפני עשר שנים השתכרו בין 20 ל-30 שקל ביום. היום, הם אומרים, הם מקבלים כ-40 שקל נטו ביום. כולם עבדו או עובדים שנים בענף התמרים. כולם זכו להכיר את התמרים היכרות אינטימית.

לש’, המבוגר בחבורה, יש כריזמה של שחקן. אבל במקום שיככב בבלוק באסטר מצרי או בסרט פסטיבלים של איליה סולימאן, עבד ש’ מגיל 14 בחקלאות. כשהתחיל לעבוד בדילול היה בסוף שנות השלושים שלו. “בממוצע אני יושב חמש שעות על העץ, בלי מנוף”, הוא אומר. “יש עצים שיש עליהם מעט פירות, והעבודה לוקחת ארבע שעות ואפילו פחות. אבל יש עצים שיש עליהם הרבה פירות לדילול. זה יכול לקחת שמונה שעות”.

לעץ תמר הרי אין ענפים. איפה בדיוק יושב העובד?

“הקבלן – הקבלן פלסטיני, כמונו – מחלק את העובדים על העצים. הטרקטור מרים אותך למעלה, ואתה יושב על כפות התמרים הירוקות של הצמרת, קרוב לגזע. אני הכי פוחד כשנושבת רוח חזקה. העץ זז שמאלה וימינה, ואתה פוחד פחד מוות שתיפול למטה”.

איך אתה מצליח להחזיק מעמד כל כך הרבה שעות על עץ?

“לומדים להחזיק כמו שצריך. אחרת הקבלן יגיד לך, ‘לא רוצה לעבוד? לך הביתה’. אתה יושב בכריעה כל היום, וזז עם הידיים. גומרים אשכול אחד, עוברים לשני, ואחר כך לשלישי. בדרך כלל צריך לדלל 25 אשכולות ביום”.

אם אתה רעב או צריך לשירותים בחמש, שש, או שמונה השעות האלה, מה אתה עושה?

“את האוכל והמים אני לוקח אתי למעלה. יש לך שק, ואתה קושר אותו על העץ. אתה אוכל ביד אחת, היד השנייה מחזיקה את העץ. אם אתה רוצה ללכת לבית שימוש, אתה לא יכול. אסור לך לרדת. אז אתה עושה מהעץ למטה. רק מים. רק להשתין”.

סליחה שאני שואלת, אבל איך בדיוק אפשר להשתין מעץ תמר בגובה 11 מטר?

“זה בסדר, את יכולה לשאול. אין לי במה להתבייש. אתה מחזיק ביד אחת את הגזע, או שאתה עומד על ענף חזק במיוחד, פותח את המכנסיים ומשתין על הרצפה. לקבלן לא אכפת איך אתה עושה. תעשה איך שאתה רוצה. ‘לא אכפת לי’, הוא אומר. ‘מעניין אותי כמה עבודה הצלחת לעשות במשך היום'”.

אבל זה מסוכן, לא?

“מה נעשה? אם הפועל יורד מהעץ למטה כדי ללכת לבית שימוש ואחר כך לעלות, זה לוקח זמן. בזמן הזה הוא יכול לפגר בשני אשכולות, ואז הקבלן הפלסטיני לא יעסיק אותו יותר”.

ואם אתה צריך, תסלח לי, לחרבן? מה אתה עושה?

“אין. אי אפשר”.

אבל לפעמים אי אפשר להחזיק.

“אז מנסים להחזיק כל היום. מתאפקים במשך שעות. אם אי אפשר להחזיק, אתה מבקש מהקבלן לרדת. הקבלן מתחיל לצעוק. אתה מקלל את הקבלן, אתה צועק. ובאותו זמן כולם מסתכלים עליך. כולם שומעים איך אתה מתחנן לרדת לחרבן. הקבלן לא תמיד נותן לרדת. הוא משפיל אותי, צועק עלי. פעם אחד הקבלנים צעק עלי: ‘כמו שאתה משתין מהעץ, ככה אתה יכול גם לחרבן מהעץ'”.

בעמל כפיהם

“אלפי שנים היתה הבקעה ריקה מאדם, עד שהגיעו לכאן ראשוני המתיישבים והפכו אותה בעמל כפיהם ובזיעת אפם לגן פורח”, נכתב באתר האינטרנט של המועצה האזורית בקעת הירדן. לפי האתר, ב-2004 הגיע שווי הייצור החקלאי בבקעה ל-73 מיליון יורו. חלק משמעותי מהסכום הזה הניב ענף התמרים.

יש נתונים סותרים על מספר העובדים הפלסטינים ביישובים היהודיים בבקעה, ועל מספר המועסקים בתמרים. ממשרד התמ”ת נמסר כי בבקעה יש כ-11 אלף דונם מטעי תמרים. יצחק לוי, קמ”ט (קצין מטה) עבודה ותעסוקה במינהל האזרחי, מוסר כי מספר העובדים בענף התמרים הוא “כ-8,000, ובעונת הדילולים פוחת מספר המועסקים”. אבל לפי המועצה האזורית “מועסקים בבקעת הירדן בענפי החקלאות השונים כ-2,500 עובדים בממוצע, בעיקר בשתי תקופות: בעונת בציר הענבים ובעונת גדיד התמרים”.

לרשות מדללי התמרים, שאיש אינו מוכן לנקוב במספרם, עומדים לדברי צבי אבנר, יו”ר הוועדה החקלאית של המועצה האזורית, “כ-40 כלי גובה, כשבעונת גדיד התמרים יש תגבור כלים (בשכירות) ואז מגיע מספרם לכ-120 כלים”. אבל תלונותיהם של העובדים הפלסטינים נוגעות לעונת הדילול, שבה לכאורה אין “תגבור כלים”.

ובכל זאת, במועצה האזורית מכחישים בתוקף את קיומה של התופעה. “אין כל שחר לטענה על השארת עובדים על עץ ללא כלי גובה לאורך כל שעות העבודה, ללא הפסקות על הקרקע”, כותב דובי טל, ראש המועצה. “כלי הגובה חייב להיות צמוד לעץ, כי צוות הדילול עומד עליו כל הזמן כבסיס כדי לבצע את הדילול. המעבר בין עץ לעץ מחייב הורדת הכלי לגובה פני הקרקע, דילוג לעץ הבא, הרמת העובדים וחוזר חלילה”. וחוץ מזה, טוען טל, נהוגה “הפסקה מסודרת לארוחת בוקר לאחר כארבע עד חמש שעות עבודה”.

מקריאת הדו”ח של עלינאת ובשיחה עם העובדים מג’פתליק מתגלה פחדם הגדול של העובדים להתלונן, מחשש שיפגעו בהם ולא יחזירו אותם לעבודה. האם יש דרך אחרת להגן על העובדים? “בכל מערך האכיפה בתחום העבודה ובתחומים אחרים קיים חשש גדול של המתלוננים בפוטנציה מפני הגשת תלונה”, משיב הקמ”ט לוי. “היות שמדובר בהליך פלילי, תלונות אנונימיות אינן יכולות לשמש כראיה לצורך כתב אישום. יחד עם זאת, הרגישות הרבה של העניין תניב במועד הקרוב פעילות אכיפה נוספת באזור, לרבות שיחות עם עובדים על מנת לבער את הנגע, אם אכן הוא קיים”.

לעומת פחדם של העובדים, דובי טל, ראש המועצה האזורית בקעת הירדן, מצייר דווקא מערכת יחסים אידילית עם השכנים הפלסטינים: “כדי להבין את המערכת המיוחדת שבינינו לבינם יש להכירה מקרוב ולבחון אותה לאורך זמן. התלות ההדדית שלנו אלה באלה, לכלכלה שלהם ושלנו, יצרה מערכת בריאה וטובה שהוכיחה את עצמה גם בשנות האינתיפאדה והסגרים השונים, ולא היו מקרים של פיגוע שבוצע על ידי העובדים שלנו, שעוברים בידוק ביטחוני נדרש. גם הקשרים האישיים והמשפחתיים בין העובדים לחקלאים הדוקים, ובשמחות שלנו הם מוזמנים ומופיעים”.

תחרות גדולה

מחמשת העובדים מג’פתליק שאזרו אומץ להתראיין, וגם זה בתנאי שזהותם לא תיחשף, ארבעה עדיין עובדים בתמרים. רוב הפועלים הפלסטינים באזור אינם רשומים במינהל האזרחי, עובדים אצל קבלן פלסטיני על בסיס יומי, מקבלים כסף מזומן בסיום כל יום עבודה ומעולם, עד לאחרונה, לא שמעו על זכויות סוציאליות. לדבריהם, הזמניות הזאת, שרירותית כמו רולטה רוסית, מביאה אותם ומאות אחרים להסכים להסתכן. והסיכון אינו נמצא רק על העץ.

בתחילת אוגוסט דיווח כתב “הארץ” נדב שרגאי על הנעשה בגזרת הבקעה, הרחק מהמלחמה בצפון. החיילים שנשלחו לגזרה הזאת סיפרו לשרגאי, שהתקריות היחידות שמתחוללות במקום הן של אנשי הכפר אל-פציל, שבאים לכפר השכן עוג’א ומחוללים שם מהומות. “כך הם מקווים לשפר את מעמדם על חשבון אנשי עוג’א במאבק על הפרנסה באזור”, כתב שרגאי.

“יש תחרות גדולה בין העובדים הפלסטינים בבקעה, בכל תחום, בחקלאות ובתעשייה”, אומר ק’, פלסטיני בן 37, שעבד בעבר בתמרים וכיום מנהל עסק עצמאי. “הם רוצים למצוא חן בעיני המעסיק הישראלי, כדי שייתן להם להמשיך לעבוד, ואולי גם להפוך אותם לפועלים קבועים. למעמד של פועל קבוע מגיע מי שהוכיח למעסיק הישראלי שהוא עושה עבודה מעל ומעבר. עובדים קבועים גם מקבלים 2,500 שקל בחודש, יותר מעובדים לא קבועים.

“אבל גם אם לא הפכנו לעובדים קבועים, אנחנו רוצים למצוא חן בעיני הקבלן הפלסטיני והמעסיק היהודי, כדי שלא יפטרו אותנו וכדי שנוכל לחזור למחרת לעבודה. אז מבחינת השיקולים שלי, אני צריך לחשוב אם לרדת מהעץ לעשות צרכים ואז לפגר אחרי האחרים, או להישאר על העץ, לגמור את המכסה, ולהבטיח לעצמי שאוכל לקבל את העבודה גם מחר. לפעמים, גם אם הפועל החליט לקחת את הסיכון ולפגר בעבודה, הקבלן לא ייתן לו לרדת מהעץ”.

אם ככה, של מי ההחלטה להשאיר אתכם על העץ? שלכם, של המעסיק היהודי או של הקבלן הפלסטיני?

ק’: “זאת החלטה שאנחנו משתפים אתה פעולה, אבל במקור היא של הקבלן ושל המעסיק. המעסיק היהודי אומר לקבלן הערבי שאין לו הרבה מנופים, אבל הוא צריך הרבה עובדים. אם אתה רוצה לעבוד, אומר המעסיק לקבלן, תיקח מנוף אחד, ותשים את הפועלים על העצים. המעסיק היהודי לוחץ על הקבלן הפלסטיני להגיע למכסת עבודה מאוד מאוד קשוחה. אם הקבלן לא מצליח להגיע למכסה הזאת הוא מקבל קנס, ולכן הוא מלחיץ את הפועל”.

ש’: “המעסיק היהודי אפילו לא צריך להתעסק אתנו. הוא לא צועק ולא מתווכח. הוא בכלל לא בא במגע אתנו, אלא משאיר לקבלן הפלסטיני לעשות את העבודה המלוכלכת. באותו זמן הוא יכול לשבת במשרד שלו, עם המזגן. הוא יודע שהפלסטיני עושה את העבודה השחורה בשבילו”.

לפי הכחשותיהם של נציגי היישובים בבקעה אפשר לחשוב שהפועלים הפלסטינים חיים ועובדים בארץ אחרת. יואב טובי, מרכז המטע השיתופי של רועי: “אין במטע פועלים שנשארים למעלה על העצים. הפועלים במטע עובדים על כלי גובה. הם מקבלים את כל התנאים, וגם יותר ממה שצריך לתת לפועל”. יעקב כהן, מרכז המשק בקיבוץ גלגל: “אני לא מכיר את השיטה הזאת ואנחנו לא עובדים לפיה. הפועלים עובדים עם כלי גובה צמודים, ובשום מצב לא משאירים מישהו על העץ ואומרים לו ‘בוא ניפגש אתך עוד שבע שעות'”.

כך טוען גם חיים מזרחי, מזכיר ארגמן: “הפועלים במטע השיתופי של ארגמן מועסקים שבע שעות ביום. כל יום בשעה עשר יש להם הפסקה של 45 דקות על הקרקע. העבודה על העצים במטע מתבצעת על כלי גובה. אם קיימת תופעה כזאת ותצליחו לחשוף אותה – אהיה הראשון לברך על כך”.

שמעון בר-אשר, מזכיר מושב משואה, מצרף עוד הכחשה: “ברשות האגודה 5-6 כלי גובה, בכלי גובה ישנה במת דריכה בקוטר כל העץ. הדילול נעשה בעמידה. מספר עובדים מדללים את העץ, וכך יוצא שבערך לאחר רבע שעה עוברים לעץ אחר (מדללים כשליש מהאשכולות המוכנים). הפועלים באגודה עובדים בין השעות שש בבוקר ואחת בצהריים”.

מגי מיודק, מזכירת נתיב הגדוד: “התופעה הזאת לא מוכרת כלל במטע השיתופי של נתיב הגדוד. מעבר לזה, אני, כאחראית על מטע שיתופי של האגודה, לא יכולה להיות אחראית על מעסיקים פרטיים במטעים פרטיים, או על התנאים שבהם הם מעסיקים את העובדים שלהם”.

יכול להיות שהקבלן הפלסטיני נותן לעובדים הוראות עבודה אחרות?

“אני לא יודעת, אבל בביקורים שלי במטע מעולם לא ראיתי אנשים תלויים על העצים”.

הומור שחור

פועלי החקלאות הזמניים בבקעה תלויים ישירות בקבלן הפלסטיני. הוא זה שאוסף אותם, מסיע אותם מדי יום למטע ומחזיר אותם לבתיהם. משום כך, פעמים רבות הם אף אינם יודעים למי שייך המטע: בבקעה יש מטעים שיתופיים, של מושבים או קיבוצים, וישנם גם מטעים שהופרטו, ונמצאים בבעלות פרטית. בדרך כלל מקבל הקבלן מהמעסיק היהודי 70 שקל ליום לכל עובד, ומהסכום הזה הוא נותן לעובד כ-40 שקל. היו מקרים, אומרים החמישה, שפועלים ביקשו מהקבלן העלאת שכר, מ-40 ל-45 שקלים, ולא קיבלו. כמה פעמים, הם מספרים, איימו עליהם קבלנים בפיטורים, אם ימשיכו לבקש העלאה.

לצורך להישאר על העץ, מקור הפרנסה שלהם, אין כנראה גבול, והוא מייצר גם הומור שחור. כשש’ מספר את הסיפור הבא נראים לרגע כל האחרים כאילו ישבו עכשיו בבסיס שכוח אל במילואים וסיפרו בדיחות. “אני מכיר מישהו מכפר טאמון שעשה תאונת דרכים, איבד את הרגל והיום יש לו רגל מפלסטיק”, הוא אומר. “לא היה לו כסף, אז הוא היה חייב לחזור לעבודה בתמרים. העלו אותו על העץ, והפרוטזה שלו נפלה על הקרקע. החבר שלו, שהעלה אותו על העץ עם מנוף, כמעט קיבל התקף לב. הוא חשב שחתך לבחור ההוא את הרגל”.

כשג’ השתקן, בן 22, נכנס כמעט בעל כורחו לשיחה, תמונת האדם על העץ מקבלת תפנית נוספת. ג’ מספר שהתחיל לעבוד בגיל 13. בעונת הדילול הראשונה שלו עלה על עצים בגובה שני מטרים. “הוא גדל יחד עם העץ”, אומר ש’. “ככל שהוא נהיה יותר גבוה, ככה הוא עלה על עצים יותר גבוהים. העץ הכי גבוה שעבד עליו הגיע ל-13 מטר”.

במשך השנים התאספו דיווחים על העסקת ילדים פלסטינים בהתנחלויות. כיום מעניק המינהל האזרחי היתרי עבודה לנערים מגיל 14, בטיעון כי “חוק עבודת נוער וחוקי הבטיחות מושתתים ביהודה ושומרון על החוק הירדני”.

יש יתרון בהעסקת נערים בתמרים?

“בטח”, אומרים חמשת עובדי התמרים. “הילד מהיר, קל. הוא מסוגל לטפס מהר יותר על העצים. וגם קל יותר לקבלן לרמות את הילד בתשלום, וקל לו יותר להשפיל אותו או לנצל אותו. ילד לא רוצה הרבה כסף, הוא גם לא חושב הרבה על מה שיכול לקרות לו בעבודה. הוא לא חושב על אפשרות שהענף יישבר והוא ייפול”.

בגלל העוני, מספרים החמישה, יש משפחות שהיו מוכנות להוציא את ילדיהן מבית הספר כדי שיעבדו בחקלאות. רבים מהילדים האלה עבדו על עצים בתקופת הדילול. “את צריכה להבין”, הם אומרים, “בתור ילד, מה שחשוב לי זה להרוויח כמה שיותר כסף. יש תחרות בין ילדי הכפר, מי מרוויח יותר כסף בחופשות, כשאין בית ספר. בכסף הזה אני יכול לקנות דברים שההורים לא יכולים לקנות לי, כמו מחשב או אופניים או ספרי לימוד”.

ש’: “בדרך כלל, מי שמתחילים לעבוד הכי מוקדם הם ילדים שלא הצליחו בבית הספר”. עכשיו הוא מצביע על י’, בן 35, האדם הכי חרישי סביב השולחן, ואומר: “הנה, הוא מפונק, למד עד גיל 17. למרות שהתנהג בכיתה בדיוק כמו הכיסא. לי, לדוגמה, יש ילד בן 17 שלא הצליח להתקדם בלימודים, ולכן הוא צריך ללכת לעבוד. הוא עובד כבר 20 ימים בתמרים, והוא מאוד כועס. מאוד עצבני. לא רוצה להמשיך לעבוד. אבל אני אומר לו שאם הוא נכשל בבית הספר, אין לו ברירה”.

ק’: “ההשכלה זה המלחמה הכי קשה שלנו. יותר מתשעים אחוז מהעובדים הפלסטינים בחקלאות בבקעה הם אנאלפביתים. האנשים האלה מאוד מאוד חלשים. לא יכולים לעשות כלום. הדאגה שלנו היא לילדים שעובדים בחקלאות. כשילד מרוויח כסף בעבודה בתמרים, למשל, הוא לא רוצה להמשיך ללמוד. אבל אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו יהיו אנאלפביתים. היום אנאלפבית הוא לא רק מי שלא יכול לכתוב או לקרוא, אלא גם מי שלא מסוגל להפעיל מכונה, או מחשב”.

חמשת העובדים מג’פתליק לא חושפים את הרגשות שלהם בקלות. אבל כשהם עומדים לקום מהשולחן, אני שואלת אותם שוב. על מה חושב אדם כשהוא נמצא שש, שבע, שמונה שעות על עץ?

“על התחרות”, אומר י’. “לפעמים אני מסתכל על הפועל שלידי ורואה שהוא עובד מאוד מהר, ויודע שאני צריך להיות מהיר כמוהו, ונבהל. ולפעמים עובדים על העצים לידי פועלים חסרי ניסיון. אני רואה איך הם עולים על העץ ואחרי חצי שעה מתחילים לצעוק מרוב פחד, מתחננים שיורידו אותם. ואז אני אומר לעצמי, ‘וואללה, הם פחדנים, ואני פחות פחדן מהם’, וזה מרגיע אותי. ‘יש לי יותר מזל’, אני אומר לעצמי, ‘כי אני מחזיק מעמד. הם פוחדים, ולכן מחר הם לא יחזרו לעבודה'”.

“הכי קשה, לא רק פיסית, אלא גם אישית, זה לעשות צרכים”, אומר ש’. “אתה חושב על זה הרבה, כי זה קשה מבחינה תרבותית, קשה מבחינת נימוסים. כולם מסתכלים עליך. כשאתה עומד ומשתין אתה חשוף למבטים של כל העובדים האחרים. כשאתה צריך לחרבן, אתה צריך לבקש בקול רם, מול כולם, לריב, מול כולם, רק כדי שייתנו לך לרדת מהעץ”.

ומה הייתם מבקשים שיקרה עכשיו, אחרי שהסכמתם לדבר עם “הארץ”?

ק’: “החלום שלנו הוא עבודה בטוחה, אבל גם תגמול כספי. אנחנו לא רוצים לעבוד בעבודה כל כך קשה ולא לקבל עליה מספיק כסף. אני חולם שאחרי 20 שנה, 30 שנה שבהן עבדתי, יהיה לי איזשהו ביטחון. איזה ביטוח חברתי, כמו פנסיה, כדי שלא אצטרך לחיות בלי הכנסות. אחרי 30 שנה של עבודה לא נשאר לעובדים כלום. בגיל 50, או שהם נעזרים במשפחה, או שהם מקבלים נדבות”.

“החלום שלי הוא שהעובדים יפסיקו לפחד”, אומר ח’, בן 35. “הפחד הוא הבעיה של העובדים. מרוב פחד הם שותקים, ונותנים לכולם לנצל אותם”.

“היינו רוצים שראש הממשלה יבין אותנו”, אומר ש’. “הוא צריך להבין אותנו. אחרי הכל, גם הוא אדם עובד”.*