03-04-2008

מאת: רן כהן, הארץ

במאי 2006 הובהל פליט מסודאן כשהוא סובל מהתקף אסתמה חריף, לקבלת טיפול רפואי בחדר המיון של אחד מבתי החולים במרכז הארץ. אולי היתה זו השפה הערבית השגורה בפיו, אולי החזות האחרת ואולי העובדה שהחזיק במסמכי או”ם באנגלית, שגרמו למאבטח למנוע ממנו, בניגוד לחוק, כניסה לחדר המיון. שבועיים אחר כך שוב הובהל אותו פליט למיון, כשהוא סובל מאותו התקף, הפעם בדרום הארץ – ומאבטח אחר שוב מנע ממנו כניסה.

בעוד זכותו של הפליט הזה לטיפול רפואי נמנעה בידי מאבטח, הזכות הבסיסית של כ-7,500 פליטים ומבקשי מקלט נמנעת מדי יום בידי המאבטחת הראשית: ממשלת ישראל.

אמנם נציגי הממשלה טוענים שעניין מבקשי המקלט נמצא על סדר יומם, אך דומה שעיקר עיסוקם הוא למצוא דרכים לגירושם. בתחום הבריאות לא חל כל שיפור בהתייחסות המדינה אל פליטים ומבקשי מקלט, ויש אף הרעה מסוימת.

למשל, המרפאה שמשרד הבריאות מפעיל ברחוב לוינסקי בתל אביב פסקה מלבצע, כבעבר, בדיקות מסוימות לכל דורש והיא מתנה אותן בהפניית רופא. גם הליגה למלחמה במחלות ריאה חדלה מלקבל מבקשי מקלט לצילומים נחוצים, אלא בהפניית רופא. ההפניות הנדרשות אינן בהישג ידם של הפליטים כי מלכתחילה הם חסרי נגישות לרופא מפנה. מרפאות משרד הבריאות, מצדן, מסרבות לקבל חולים בלי הפניית רופא.

בנוסף, בשבועות האחרונים הרשויות פועלות במרץ כדי להרחיק מתל אביב פליטים ומבקשי מקלט; מאות כבר הוחתמו על התחייבות לעזוב את אזור המרכז. הדבר נעשה בשעה שידוע היטב למקבלי ההחלטות, כי שירותי הבריאות היחידים הניתנים לאוכלוסייה זו הם בעיקר במרכז הארץ. ההרחקה מתבצעת בלי שניתן להם מענה רפואי אחר.

בישיבה משותפת בכנסת של ועדת עובדים זרים וועדת רווחה ובריאות אמורים לדון בפתרונות למצב.

הטיעונים למניעת טיפול רפואי הם מגוונים. על פי הטיעון המוביל, יש להקשות על פליטים את חייהם בישראל במטרה לשדר מסר לאחרים שלא יבואו. בשם הדמוגרפיה, ישראל “שוחרת זכויות האדם” מפירה אמנות בינלאומיות ומענישה מבקשי מקלט על ידי מניעת זכויותיהם גם במטרה למנוע מאחרים לבוא.

בטיעון שכיח אחר יש שימוש בכינוי “מסתננים” ובאמירה, כי ככאלה אין להם זכויות כלל. באופן כזה הופכים את המבקשים הגנה לעבריינים, מסירים אחריות, מעודדים שנאת זרים ומתרצים את היחס הגרוע אליהם. לפליטים אנו אחראים, אבל במסתננים אפשר להתעמר.

מקבלי ההחלטות לא הביאו בחשבון, כי מעולם לא עמדה לפני הפליטים האפשרות להיכנס לישראל באופן חוקי, ומטבע הדברים הם נאלצים “להסתנן” למדינות בטוחות כדי למצוא הגנה.

יש גם טיעון כלכלי. שבה ועולה התהייה, מדוע על משלם המסים לממן שירותי בריאות למי שאינם תושבים, כל זאת בשעה שהזקנה הישראלית עדיין שוכבת במסדרון. מעבר לעובדה שבריאות היא זכות של האדם באשר הוא – הרי שמניעת שירותי בריאות בסיסיים תעלה בסופו של דבר למשלם המסים הרבה יותר.

העדר נגישות לשירותי רפואה מוביל לתחלואה גבוהה יותר, לאיתור מאוחר מדי של מחלות, להתדרדרות במחלות שניתן למנוע בקלות ובזול, לאשפוזים ארוכים ולהוצאות גבוהות של בתי החולים. “החובות האבודים” שבתי החולים צוברים מתגלגלים בסופו של דבר שוב אל ציבור משלמי המסים.

אפשר לנהוג אחרת. בבסיס כל החלטה מוכרחה לעמוד ההבנה הבסיסית, כי מאחורי המונחים “פליטים” או “מסתננים” עומדים בני אדם, וגם הם זקוקים וזכאים לשירותי רופא. מעורבות גבוהה יותר בנעשה בשטח, תקצוב חכם של בתי החולים, הרחבת פעילות המרפאות וכריתת הסכמים עם קופות החולים לאספקת שירותים – כל אלה צריכים להיעשות בהקדם. רופאים מתנדבים ותרומות זה טוב ויפה, אך אלה צריכים להיות לצד פעילות הממשלה, לא במקומה.

הכותב הוא מנהל מחלקת חסרי מעמד בעמותת “רופאים לזכויות אדם”