09-05-2007

מאת: קו לעובד

הסדר התאגידים, הקובע את הכללים להעסקת עובדים זרים בענף הבניין, קבע את העיקרון כי יש לשלם למהגר עבודה עבור היקף ההעסקה של 236 שעות בחודש אף אם עבד בפועל בהיקף קטן יותר. עקרון זה יסודו בהכרה כי יש בשכר מינימום בהיקף זה בכדי לשקף את העבודה בפועל שמבצעים מהגרי העבודה בישראל.
חודשים ספורים לאחר שנוהל התאגידים נכנס לתוקף הוחלט במשרד התמ”ת לשנות את אופן יישום הנוהל על ידי המעסיקים (ככל הנראה על פי דרישת התאגידים), כך שבמקום שישולם למהגרי העבודה שכר המינימום כפי שנקבע, וזאת מדי חודש, ישולם להם שכר באופן שבממוצע שנתי יהיו זכאים לתשלום בגין 236 שעות עבודה בחודש.
שינוי רטרואקטיבי זה של הנוהל, פגע במהגרי העבודה בענף הבניין, העובדים על פי רוב 236 שעות בחודש ואף יותר, ואפשר למעסיקים להתחמק מתשלום עבור העסקת העובדים בשעות נוספות.
על השינוי בנוהל עתר קו לעובד.  הטיעון העיקרי היה כי חישוב השכר בממוצע שנתי אינו ישים, וכי עובדי הבניין יתקשו לשמור על זכויתיהם ולקבל את השכר המגיע להם (בעיקר אם יועסקו על ידי יותר מתאגיד אחד, ותידרש התחשבנות בין התאגידים).
ימים ספורים לפני הדיון שנקבע בבג”ץ, תיקן משרד התמ”ת את הנוהל, וכעת נקבע שהזכאות של כל עובדי הבנין הזרים, החל מה- 1.1.07, הנה ל-211 שעות לפחות, מדי חודש בחודשו.  בעקבות התיקון מחק קו לעובד את העתירה.