30-08-2010

מאת: סלוא עלינאת

אימאן (שם בדוי), בת 34 מן הכפר נויעמה שבאזור יריחו, היא פועלת חקלאות בהתנחלויות שבבקעת הירדן במשך 16 שנים. אימאן החלה לעבוד בגיל 18, מיד לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון, והשתלבה בתחום החקלאות היות שהיו מעט מאוד אפשרויות עבודה ברשות הפלסטינית. אימאן העובדת עם שתי אחיותיה אומרת: “אני חייבת לעבוד כדי לפרנס את בני משפחתי. אין לנו על מי לסמוך. אבי מבוגר ולאחי יש משפחות משלהם לפרנס”. עד לפני שלושה חודשים היא עבדה בחממות התבלינים שבמושב נעמה. היא מספרת: “עזבתי את העבודה כי לא יכולתי לסבול יותר. היו לי כאבים בכל הגוף, ובמיוחד ברגליים. החממה הייתה לוהטת ועבדתי שעות ארוכות. יום העבודה התחיל בשעה שש בבוקר והסתיים לאחר 11 שעות ולעיתים לאחר 13 שעות, כאשר ניתנה לנו רק הפסקה אחת”.

אימאן השתכרה 50 ₪ ליום עבודה בן 8 שעות, ו-10 ₪ עבור כל שעה נוספת. היא עבדה חמש שנים בחברת התבלינים, אך למרות זאת לא קיבלה את הזכויות המגיעות לה לפי החוק. “זו התקופה הכי יציבה שהייתה לי. לפניה עברתי ממעסיק למעסיק ועבדתי לפי העונות”. כמו עובדות רבות אחרות גם אימאן לא ידעה מהן זכויותיה כעובדת.
בשנתיים האחרונות היא השתתפה במספר סדנאות שקיימו עמותת “קו לעובד” והאיגודים ביריחו, והיום היא פעילה במתן הסברה של חוקי העבודה בקרב נשים פלסטיניות עובדות.

הנשים הפלסטיניות נחשבות למקור ההכנסה העיקרי של המשפחה. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של הרשות הפלסטינית, ברבעון הראשון של שנת 2010 השתתפו בכוח העבודה כ-744 אלף עובדים מעל גיל 15, המהווים 40.7 אחוז מן האוכלוסייה הפלסטינית. מדובר בעלייה של 20 אלף עובדים ביחס לרבעון הראשון של השנה שעברה. אחוז הנשים העובדות עומד על 14 אחוז. אחוז האבטלה עומד על 30 אחוז, כאשר בטול-כרם נמצא אחוז האבטלה הגבוה בגדה (24.9 אחוז), ובחאן יונס נמצאו 41 אחוז. שיעור האבטלה הגבוה ביותר נמדד בקרב צעירים בני 19 עד 24 והוא עומד על 25.7 אחוז.
לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כ-15 אחוז מן העובדים הפלסטינים בגדה המערבית עבדו בישראל ובהתנחלויות. מתוכם כ-40 אחוז הינם בעלי אישורי העסקה ול-21 אחוז אין כלל אישורים.
בנוסף לנתונים הנ”ל, סניפי איחוד האיגודים הפלסטינים ביריחו, קלקיליה וסלפית מעריכים כי כ-1500 נשים פלסטיניות מועסקות בהתנחלויות. רובן עובדות במשקי בית, בעיקר במעלה אדומים ובאריאל. חלקן מועסקות בחקלאות, בעיקר בבקעת הירדן וחלקן במפעלי המזון והטקסטיל שבאזורי התעשייה של מישור אדומים וברקן.

תביעות לצדק – אתגר לא פשוט
זו הייתה הפעם הראשונה שאימאן התאגדה יחד עם עובדות נוספות, והן תבעו את החברה הישראלית שהעסיקה אותן, “איתן וינון חקלאות בע”מ”. אימאן הלכה בעקבות חברותיה ותבעה מן החברה את הזכויות הסוציאליות שלא קיבלה בתקופת עבודתה, בתוספת פיצויים. הדיון נערך בבית הדין לעבודה בירושלים. החברה טענה שהמעסיק בפועל הוא הקבלן, פלסטיני מכפר עוג’א, שגייס את העובדות. לבסוף, פסק ביה”ד כי העובדות הועסקו הן על ידי חברת “איתן וינון חקלאות בע”מ” והן על ידי הקבלן הפלסטיני. הוחלט כי החברה תשלם לעובדות את זכויותיהן לפי דין העבודה הישראלי וכי עליה להוסיף פיצויים.
בעקבות התביעה זכו העובדות בכ – 128 אלף ש”ח. עו”ד האשם מסארווה, שייצג אותן מטעם עמותת “קו לעובד”, אמר כי פסק הדין הנ”ל הוא חשוב וייחודי, והוסיף כי “שלוש מהתביעות היו על סף התיישנות ולעובדות לא היו הוכחות, לא תלושי שכר ולא רישום שעות”.

עו”ד מסארווה ייצג קבוצה נוספת של 23 מעובדי מכבסת “ברבור” שבאזור התעשיה מישור אדומים, בתוכם 14 נשים.
בשנת 2006 החליטו העובדות להפגין על הלנת שכרן, וכתגובה הן פוטרו מהמכבסה. לאחר 4 שנים של מאבק חברתי, ולאחר שהחברה התפרקה, הן הצליחו לקבל את זכויותיהן מהמוסד לביטוח לאומי. לדברי עו”ד מסארווה כל העובדים זכו בתביעה בסכום של 800 אלף ש”ח. הנשים ראו בזכייה מעין נס. במשך שנים הן האמינו שהקבלן הוא המעסיק אותן ולא היו מודעות לזכאותן לזכויות בעבודה. כיום הן יודעות הרבה יותר על תנאי ההעסקה של עובדים וקוראות לעובדות מנוצלות אחרות להגיש תביעות נגד מעסיקיהן בבית הדין לעבודה.

הנשים העובדות בהתנחלויות שתובעות את מעסיקיהן נחשבות ליוצאות דופן, משום שהגשת תביעה מעוררת עליהן ביקורת חברתית. אימאן מספרת: “זה מביך לעבוד בהתנחלות, ועוד יותר חריג לתבוע את המעסיק. צריך להתמודד עם אתגר חברתי לא פשוט”. הדרך להתמודד עם המבוכה, היא אומרת, היא להמשיך ולהתעלם מהביקורת ומוסיפה: ” לפעמים אני נשברת כששואלים אותי אם כבר הפסקתי לעבוד בהתחלויות”.

עובדות נגד החרם
רוב הארגונים הפלסטינים לזכויות אדם ומוסדות הרשות הפלסטינית רואים בעובדים בהתנחלויות מעין כתם פוליטי.
בתחילת השנה התוסף לחרם שהוכרז ברשות על עבודת פלסטינים בהתנחלויות, קמפיין המעודד החרמת מוצרים שמקורם בהתנחלויות. ההכרזות גרמו לבילבול בקרב העובדים ולתגובות נזעמות מצדם. עובדים טענו שאין מספיק מקומות עבודה ברשות, וכי אין ביכולתה לספק להם עבודה ארוכת טווח. “אנחנו יודעות שהרשות תעזור לנו לחודש-חודשיים ולאחר מכן נישאר ללא עבודה”, אומרת אימאן.
העובדות יודעות שההתנחלויות הן שטח כבוש ובליבן הן לא רוצות לתרום להתפתחותן, אך בקונפליקט שבין הפוליטיקה לפרנסה- ידה של הפרנסה היא על העליונה.

“עבור בני אני נחשבת כמתה”
נוהא, בת 56 מקלקיליה, עובדת ניקיון בכפר סבא והמפרנסת העיקרית של משפחתה. יש לה 5 בנים “מנועים מסיבות ביטחוניות” על ידי הצבא הישראלי ובן זוגה חולה לב. הוצאות הטיפול הרפואי שלו הם עול כבד על כתפיה.
נוהא התחילה לעבוד לפני 10 שנים. בארבע השנים הראשונות היא עבדה ללא אישור. “סיכנתי את חיי בכל פעם שהסתננתי לישראל. במשך השבוע ישנתי מחוץ לבית ורק בימי ראשון הייתי רואה את המשפחה שלי. הילדים כעסו עליי ואמרו לי שאם אמשיך לעבוד, מבחינתם אני כמו מתה. למרות זאת לא הייתה לי ברירה. הייתי חייבת לעבוד”.
בשנים האחרונות קיבלה נוהא אישור עבודה, אך הקבלן הפלסטיני שעוזר לה דורש ממנה 1300 ₪ בכל חודש עבור האישור. היא מפחדת לציין את שמו ורומזת שיש לו קשרים עם גורמי הביטחון ולכן לא כדאי להסתכן.

באופן דומה הגיבו נשים מאזור קלקיליה שעבדו בשדות התות שבאזור רעננה. הן קיבלו אישורי עבודה והן רשומות בלשכת התעסוקה הישראלית, אך בתלושי השכר שהן מקבלות רשומים פחות ימי עבודה מן הימים שהן עבדו בפועל. מעסיק המדווח על פחות ימי עבודה, משלם פחות זכויות סוציאליות ומתנער מתשלום שכר מינימום.
תופעה זו שכיחה בקרב עובדים פלסטינים המועסקים בתחומי ישראל, אך למרות זאת הם מפחדים להתלונן.
בפגישה שהייתה לעובדות עם נציגת “קו לעובד”, ניתנו להן כרטיסי עובד והן הבטיחו לרשום את הימים והשעות שבהם עבדו.

בין חסימה לזרימה
בשנתיים האחרונות עמותת “קו לעובד”, במשותף עם איחוד האיגודים הפלסטינים באזור יריחו, ניסו לארגן מפגשים עם נשים בכפרים נויעמה ואל דיוק, אך הם נתקלו בקשיים רבים. הקושי המרכזי היה בכך שהעובדות לא האמינו באפשרות של שינוי עקב העלאת מודעות, ולכן לא הגיעו למפגשים. מעט הנשים שהשתתפו בהם חלקו את המידע שקיבלו עם נשים רבות אחרות ובמהלך הזמן הסדנאות התמלאו. באחד המפגשים החלו עובדות מכפר נויעמה להשמיע את קולן ולמתוח ביקורת על האופן שבו הן מועסקות. הן ביקשו, בין היתר, יתר מעורבות מצד הקבלנים. מכאן מסתמן תחילתו של שינוי.
מנגד, בכפר אל-דיוק, העובדות בחרו לא להגיע והכיסאות נותרו ריקים.

במפגשים שנערכו היה אפשר להרגיש את הבדלי המעמד בין העובדות לקבלן הפלסטיני בעל המעמד החברתי הגבוה.
ה’ היא עובדת חקלאות. במהלך עבודתה היא נפלה מעגלה שאליה נדחסו העובדים. הקבלן בחן את פציעותיה ואישר את העברתה לבית החולים ביריחו לשם טיפול בסיסי בלבד. משנודע שאין לה יכולת לשלם את הוצאות הטיפול הרפואי ה’ פוטרה מעבודתה. העובדת פנתה למשרדי האיגודים שם היא קיבלה יעוץ ומידע על האפשרות לתבוע את זכויותיה בביטוח לאומי, אך היא לא חזרה להמשך סיוע.

ישנם מספר תחומי קבלנות;חלק מן הקבלנים הפלסטינים קשורים לתחום החקלאות ועובדים במטעים שבבקעת הירדן. היות שגם זכויותיהם מופרות הם רגישים יותר להפרת זכויותיהם של העובדים מתחתם. קבלנים אחרים עוסקים בהסעות ובגיוס עובדים. הם מקבלים את משכורתם באחוזים המופרשים ממשכורת העובדים. במצב כזה, קשה לעזור לעובדים הזוטרים לשפר את תנאי העבודה והשכר.
בהייררכיה שבה הקבלן הוא המתווך בין העובדים ובין המעסיק הישראלי נמצאות הנשים בתחתית. אי ידיעת השפה העברית מקשה עליהן לקיים תקשורת עם המעסיק הישראלי כאשר הקבלן מדכא כל ניסיון שלהן לייצג את עצמן.
למרות זאת, קיים שינוי ביחס הקבלנים אל העובדים כתוצאה מפעולות ההסברה שיזמו “קו לעובד” והאיגודים הפלסטיניים ביריחו.

מחאה קצרה
לא תמיד העובדות הפלסטיניות מוכנות לכך שהקבלן או מנהל העבודה יתווך בינן לבין המעסיק הישראלי.
בבוקר 5 ביולי קיבלה נציגת “קו לעובד” דיווח מקבוצת עובדות מפעל “עונג ממתקים”. שמונה הנשים החליטו למחות על שכרן שהולן במשך חודשיים. בתגובה על כך שאר העובדים ומנהל העבודה דרשו מהן לעזוב את המפעל.
העובדות המתוסכלות התייעצו עם נציגת העמותה ולאחר מכן פנו למנהל המפעל והביעו בפניו את מחאתן על היחס המזלזל המופנה אליהן. המנהל השיב שישלם את המשכורות והן חזרו לעבודה. בפועל שילם המנהל שכר של חודש אחד בלבד ועד היום הן לא קיבלו תשלום על חודש עבודה. העובדות סיפרו שהן קיבלו 10 ש”ח לשעת עבודה, הרבה מתחת לשכר המינימום. הן לא מקבלות תלושי שכר או זכויות סוציאליות נלוות. לעומתן הגברים מקבלים את משכורתם בזמן.

עובדות במפעל “רויאלייף” שבאזור התעשייה ברקן הצטלמו לסרט דוקומנטרי ותבעו את החברה. בעקבות התביעה הן זכו לקבל את הפרשי השכר והזכויות הסוציאליות שנמנעו מהן בתקופת עבודתן, אולם עקב התארגנותן הנשים פוטרו. חלקן המשיכו לעבוד ברשות הפלסטינית במתפרות שמספקות סחורה לישראל ואחרות נעזרו באיגודים המקצועיים כדי למצוא עבודה ברשות. הקשר בין העובדות לעמותת “קו לעובד” נותק מתוך חשש שהדבר יפגע בהן.

בזכות העלאת המודעות, הנשים הפלסטיניות העובדות בהתנחלויות נלחמות על זכויותיהן ונאבקות במחסומים המוצבים כנגדן במקום העבודה. התהליך עדיין בעיצומו, אך כבר ניתן לראות שינוי גם בחייהן החברתיים.
משנשאלו הנשים אם הבחינו בשינוי המתחולל בהן הן ענו בשלילה. כשחשבה על העתיד צחקה אימאן ואמרה: “אני רוצה להתחתן עם גבר עשיר כדי שלא אצטרך יותר לעבוד קשה ואוכל למצוא מנוחה!”.