20-02-2007

מאת: קו לעובד, סלוא עלינאת

אוקטובר 2005 – פגישה ראשונה במשרד איחוד האיגודים המקצועיים ביריחו, כשלושים עובדים פלסטינים ישבו מסביב לשולחן הגדול באמצע האולם. העובדים התבקשו לתאר את מצבם בעבודה: כמה שעות עבדו וכמה כסף הם קיבלו בסוף החודש, כיצד הם מרגישים בעבודה, מה אופי היחסים בינם לבין המעסיק הישראלי? ועוד שאלות.
העובדים, שעבדו במספר מפעלים באזור התעשייה מישור אדומים ובחקלאות, שתקו. לאחרי דקות של דממה, התחיל אחד מהם לספר על עבודתו במכבסה באזור התעשייה המספקת שירותים למספר בתי חולים בישראל ולצה”ל. הוא סיפר על עבודה קשה משעה שבע בבוקר עד חמש אחרי הצהריים, ללא תנאי בטיחות, ללא ביגוד מתאים לעבודה, נעליים, מסיכות, כפפות וכ”ו. כתוצאה מכך הוא אומר: “חלק גדול מהעובדים סובלים מרגישות באף בגלל החומרים הכימיקאלים שהם מריחים. כמו כן אין ביטוח רפואי לעובדים למרות שהם עובדים עם חומרים כימיים המסכנים את בריאותם”. עובדת אחרת סיפרה: “יש לנו בעיה עם השכר, אנחנו מקסימום מקבלים 11 ₪ לשעת עבודה. ויש בעיה של הלנת שכר, עד חודש זה אנחנו לא קיבלנו את ארבעת המשכורות של החודשים שעברו”.
סמירה (שם בדוי) העובדת 8 שנים, מתלוננת על יחס לא אנושי, לדבריה: “לגברים אין תאי שירותים. לבנות יש תא שירותים אחד מתוך שניים שניתן להשתמש בו”. היא מוסיפה: “לא נותנים לנו זמן לתפילה. עבודה ביום שבת היא חובה וכל עובד או עובדת שמסרבים להגיע לעבודה, או שמפטרים אותם או משאירים אותם מחוץ למפעל שלוש או ארבע שעות כעונש ואחר כך מחזירים אותם לעבודה”. היא מוסיפה:”אין אפילו מים קרים לשתיה בקיץ”.
המתרחש במכבסה זו אינו חריג או ייחודי, הוא רק משקף מציאות רחבה יותר בה העובדים הפלסטינים מועסקים בתנאים מחפירים בהתנחלויות.
העובדים והעובדות ביקשו לדבר בעילום שם. הם פחדו שהמעסיק ידע על כך שהם “חושפים סודות” ויפטר אותם. תחושה זו מלווה את העובדים והעובדות: חשש לדבר ולאבד את מקור הפרנסה היחידי למשפחה בצל המצב הכלכלי הקשה ברשות הפלסטינית. המעסיק הישראלי הצליח לגרום לעובדים להרגיש שהוא ‘עושה להם טובה’ כאשר הוא מקבל אותם לעבודה. הם הפנימו את הרעיון שנעשתה להם טובה בהעסקתם וכי אין להם אלטרנטיבה אחרת. “תנו לנו עבודה אחרת יותר מכובדת ואנחנו נעזוב את העבודה בהתנחלויות” צעק פעם אחד העובדים במפעל אלומיניום במישור אדומים והמשיך בכעס: “אתם לא יודעים איזה השפלה אנחנו עוברים מדי יום, ואיך אנחנו כל יום מתפללים כדי להמשיך את העבודה ביום שאחריו. אין קביעות בעבודה, המעסיק יכול בכל רגע לפטר כל עובד, בלי שזה יעניין אף אחד”.
העובדים התמודדו עם פחד קיומי, הם עסקו רוב הזמן בהישרדות במקום עבודתם. הם הרגישו מנוצלים, אך לא ידעו כיצד לפעול.

ידע זה כוח
שנים ארוכות הפנימו את המסר “אנחנו עובדים מהשטחים ולכן אין לנו זכויות”, הפנמה המשקפת לא רק את יחסי עובד-מעביד אלא גם מגלמת בתוכה את הקונפליקט הפלסטיני-ישראלי. בתוך יחסים מורכבים אלה, העובדים ידעו שהם “משרתים את האדון שהפקיע את קרקעותיהם”, והשכילו להדחיק מציאות זו כדי לשמור על מקום עבודתם.
בעמותת ‘קו לעובד’ ובאיחוד האיגודים המקצועיים ביריחו היינו צריכים להתמודד ראשית עם תחושות ניכור, אכזבה, תסכול ואמונה כי לא ניתן לשנות את המצב. העובדים היו במצוקה ודרשו פתרונות מיידים לבעיותיהם.
עובדי מכבסת ברבור, אשר ידעו כי “יש להם גב” בדמותה של עמותת קו לעובד, יצאו לשתי שביתות בחודשי אפריל ומאי בשנת 2006. העובדים עמדו בשער המכבסה ודרשו את שכרם עבור ארבעה חודשים, והשביתו את העבודה לששה ימים. המעסיק ניסה פעם לפתותם ופעם לאיים עליהם, וביום שישי רכז הביטחון של אזור התעשייה פיזר את ההפגנה. ביוזמת קו לעובד ובצעד תקדימי, מפקח של משרד העבודה, המסחר והתעשייה ביקר במכבסה, נפגש עם העובדים ועם הנהלת המכבסה כדי לברר את סוגיית תשלום השכר. חלק מהעובדים השובתים חזרו לעבודה, אחרים הורחקו מהעבודה וארבעת מנהיגי השביתה הדומיננטיים פוטרו מהעבודה. נכון להיום הוגשו 23 תביעות בבית הדין לעבודה נגד המכבסה.
בעקבות ראיון שנערך עם עובדי המכבסה בעיתון שהפיקה העמותה והפיצה ביולי 2006 פנו עובדים ממפעלים נוספים לקו לעובד בבקשה לסייע להם לשפר את מצבם. עובדי מחצבה באזור התעשייה מישור אדומים התלוננו בפני העמותה על שכר נמוך, 65 ₪ למשמרת בת שמונה שעות, ובממוצע 170 ₪ למשמרת לילה של כ-16 שעות עבודה רצופות. העמותה התכתבה עם המחצבה, שמנהלה העדיף להתעלם מדרישות העובדים במשך כשלושה חודשים. לאחר שהוגשה תביעה אחת בבית הדין לעבודה ותלונה על עובד שנפגע בתאונת עבודה במחצבה, הנהלת המפעל שינתה את גישתה וביקשה להסדיר את תביעות העובדים ביחס לעבר והסכימה לשאת ולתת על תנאי העסקתם בעתיד. בצעד תקדימי, נאספו כ 70 עובדים של המחצבה ובחרו ועד עובדים שיהיה שותף בכל החלטה הנוגעת לעובדים.

הפגישות עם העובדים ביריחו הביאו להכרה כי נדרשת פעולה בשלושה מישורים כדי להתמודד עם העסקת העובדים הפלסטינים בהתנחלויות. במישור הראשון: תיעוד מצבם של העובדים הפלסטינים, במישור השני: הפעלת לחץ על המעסיקים הישראליים בדרכים משפטיות וציבוריות, ובמישור השלישי העצמת העובדים והתייחסות אליהם כמשאב אנושי עיקרי בעשייה.
מתוך אותם עקרונות פעולה ממשיכים ערפאת עמרו מג’נין ומחמוד עאמר, יו”ר איחוד האיגודים המקצועיים בקלקליה ועובד וותיק של העמותה, לתעד ולהסביר לעובדים את זכויותיהם. עובדים פונים ומבקשים להשתתף בסדנאות הסברה אודות חוקי העסקתם, ולקבל דפי המידע המפרטים את חוקי העסקתם. בנוסף הם מבקשים לקבל  ‘פנקס נוכחות לעובד’, שהופק על ידי העמותה, בו הם יכולים לרשום את ימי ושעות ההעסקתם. פנקס זה יכול לשמש הוכחה להיקף עבודתו של העובד. לעניין זה חשיבות רבה בהתחשב בכך שעובדים פלסטינים לדוגמא המועסקים בחקלאות בבקעה לא מקבלים כל מסמך המוכיח את העסקתם אצל המעסיק הספיציפי.

“זרים בביתם: העובדים הפלסטינים בהתנחלויות”
בדצמבר 2006 ערכה העמותה כנס ראשון הראשון מסוגו לקהל ישראלי שהציג את הדילמות עמם מתמודדים העובדים הפלסטינים. בכנס הוצג הסרט התיעודי “זרים בביתם” שנשא את שם הכנס, בהפקת קו לעובד ובמימון עמותת מואססאת. הקהל הישראלי נחשף לראשונה למציאות חייהם של עובדים אלה. הכנס אירח 38 עובדים פלסטינים שקיבלו אישורי מעבר ב’דקה התשעים’ מטעם המנהל האזרחי הישראלי. נוכחותם של העובדים הפלסטינים בתל אביב העצימה אותם: הם לא היו רק דמויות על המסך, אלא בני אדם החולקים עם ישראליים מרחב משותף. רוב העובדים הפלסטינים שהשתתפו בכנס לא היו מעולם בתל אביב וביפו, הם ראו בכנס הזדמנות לקבל לראות את החברה הישראלית מבפנים, להרגיש את הקצב התל אביבי וליהנות מהים. במפגשים שנערכו בהמשך עם העובדים הם הרבו להזכיר את החוויה, ותחושת החופש ליום אחד שחוו.

“פרויקט העסקת העובדים הפלסטינים בהתנחלויות” מתבסס על ידע ושותפות בין העובדים, העמותה ואיחוד האיגודים המקצועיים הפלסטיניים בגדה המערבית. הפרויקט מעביר ידע משפטי וארגוני לעובדים. הפרויקט מדבר בשפת העובדים, בכאבם, בחששם ובמצוקתם הכלכלית. הוא מנסה לפתור ביחד איתם את בעיות העסקתם בהתנחלויות (בלי להיכנס לסוגיה הפוליטית, האם עובדים פלסטינים צריכים לעבוד בהתנחלויות). ניתן להתרשם שמעגלי ההשפעה מתרחבים עם הזמן, מהעובד הלומד על זכויותיו, לקבוצת העובדים באותו מפעל, לעובדים אחרים ממפעלים אחרים, ולעובדים באזורים אחרים. עם הזמן גורמים נוספים כמו התקשורת מתחילים לשחק תפקיד בהעלאת המודעות הציבורית לנושא.

העתיד, כך נראה, אינו צופן שינוי בכוונת ישראל להמשיך להעסיק עובדים פלסטינים בהתנחלויות. בזמן שישראל נעטפת בגדר ההפרדה, מאות עובדים פלסטינים חדשים צפויים להיקלט ב”מפעלי גיהינום” כפי שהעובדים המועסקים בהם מתארים אותם. הדרך, אם כן, עוד ארוכה.

צילום: סדנה לעובדים שנערכה ביריחו באוקטובר 2006