29-01-2007

עובד נפאלי הובא לישראל לצורך עבודה בגוש קטיף בחקלאות. מאז הנסיגה של ישראל מחבל עזה נותר ללא אשרה. הוא ניסה למצוא מעסיק חלופי בכוחות עצמו, ללא הצלחה.

בעתירה שהוגשה על ידי קו לעובד נטען שהואיל ובחקלאות ניתן להביא כיום עובדים חדשים מחו”ל, מעסיקים מעדיפים הבאת עובדים חדשים – תוך גריפת נתח מדמי התיווך שהללו משלמים – על פני העסקת עובדים המצויים בישראל.

קו לעובד דרש ממשרד הפנים לאתר לעובד מעסיק חלופי – בין ע”י הכללת שמו ב”נוהל שמיים סגורים” ובין בכל דרך אחרת. נוהל שמים סגורים קובע שמשרד הפנים ידרוש ממעסיקים לקלוט מהגרי עבודה הנמצאים כבר בישראל, ולא – יסתכנו בסנקציה של ביטול היתרי ההעסקה שלהם. הבעיה – הנוהל קובע שהוא חל רק על עובדים הנמצאים במעצר ! הטענה הייתה, כמובן, שאין זה סביר כי על מנת למצוא מעסיק שיסדיר את אשרתו של העובד, עליו להיתפס ראשית על ידי משטרת ההגירה ולהיעצר.

בית המשפט קיבל את עמדת קו לעובד, וקבע שמשרד הפנים יכניס את העובד לרשימת “שמים סגורים” למשך 60 יום.

מתוך פסק הדין (השופטת פלפל):

“…מצאתי, במקרה הנוכחי, שיש להטיל, בנוסף לחובה ה’פאסיבית’, שהמדינה תאפשר לעובדים לחפש עבודה תקופת זמן סבירה לאחר שפוטרו/ התפטרו מעבודתם, מבלי שעובדים אלו יהיו חשופים לעיכוב והשמה במשמורת, גם את האחריות לדאוג להוספת שמם של עובדים אלו למאגר העובדים המוצעים למעסיקים; באם יסרבו מעסיקים כאלה לקבל עובדים, מסיבות שאינן מקובלות, אזי המדינה תטיל סנקציות על אותם מעסיקים, כמו: שלילת הרישיון לקבל עזרה מחו”ל, או כל סנקציה אחרת הולמת”.

“…בסיטואציה זו, שמעסיקים מורשים ‘עומדים על זכותם’ לקבל כח עבודה בחקלאות מחד גיסא, ומאידך גיסא – אינם מעסיקים מי שפונה אליהם ושנמצא בארץ, אזי המדינה כריבון חייבת להתערב; היא זו שפתחה את דלתותיה לעבודות חוץ, והיא זו שצריכה להסדיר את הנושא באופן נורמטיבי ומטיב, הן לה והן לעובד הזר”.

בית המשפט התייחס גם לסוגיה של ‘פתיחת השמיים’ והחלטת הממשלה להגדיל את מכסת העובדים הזרים בחקלאות:

“נראה שאת גולת הכותרת ברשומון זה יש לייחס להודעת מזכיר הממשלה מיום 7.1.07.. אשר על פיה “מכסת העובדים הזרים הקיימת אינה מספקת ומהווה את החסם העיקרי לפיתוח המשקים החקלאיים ברחבי הארץ ובעיקר בפריפריה”. כתוצאה מהחלטה זו החליטה הממשלה לייבא עוד 3000 עובדים לחקלאות.
ודוק: עובד אחד אינו מוצא מקום, הכיצד זה ימצאו 3000 נוספים?

עת”מ 2408/06 באט פרנקש נ’ משרד הפנים