08-04-2019

בג”ץ בהחלטה על עתירת “קו לעובד” לשקיפות צווי בטיחות: חובה על המדינה להתריע על ליקויי בטיחות במקומות העבודה

“עבודה באתרי בניה כרוכה ביזע, אך אסור שתהא טבולה בדם ודמעות. האחריות למניעת מפגעים ותנאי עבודה קשים רובצת קודם כל לפתחם של המעסיקים. אולם, חובתה של המדינה היא לפקח על האתרים שבהם מתבצעת העבודה, ולהתריע על ליקויים כדי להגן על הציבור. חובת ההתראה והאזהרה היא שעמדה במרכז העתירה.”

בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, פסק אתמול בעתירת ‘קו לעובד’ כי זו היא חובתה של המדינה לפרסם מידע בזמן אמת לעובדים ולציבור המתריע מפני סכנות בטיחותיות במקומות העבודה.

השופטת דפנה ברק-ארז: חשוב להבהיר כי איננו שותפים לעמדתו של המשיב כי הפרסומים נעשים “לפנים משורת הדין’. כאשר מדובר במידע שהוא כה חשוב לציבור ולהגנה עליו, דומה שהחובה לפרסם מתחייבת מהחובות הכלליות המוטלות על הרשות, ובכללן חובת ההגינות וחובת הסבירות. לא אחת פסק בית משפט זה בהקשרים שונים כי יש חובה להביא לידיעת הציבור מידע גם ללא חובת פרסום סטטוטורית (…). פרסום זה צריך להיות אפקטיבי ולכן עליו לכלול מידע בדבר הליקויים הרלוונטיים. עוד הובהר בפסיקה כי מתכונת הפרסום צריכה להלום את סוג הפעילות שמדובר בה (…).”

אתמול, 7.4.2019, נתן בג”ץ פסק-דין בעתירה שהגיש ‘קו לעובד’, הדורשת כי משרד העבודה יפרסם בזמן אמת צווי הבטיחות המוטלים באתרי בניה בגין ליקויי בטיחות; כי הפרסום יכלול פירוט של הליקויים שהתגלו; וכן יציב שלטים במקום בולט באתרי הבניה בהם הוטלו צווים אלו שיתריעו מפני הסכנה במקום, וכי הפרסום יהיה בשפות הערבית והסינית לצד העברית.

העתירה הוגשה ביוני 2017, בשם הארגונים ‘קו לעובד’, ‘ארגון העובדים מען’, ובשם הפעילים החברתיים הדס תגרי וראובן בן שמעון.

עד להגשת העתירה נמנע משרד העבודה מפרסום אותם צווים בטרם חלפו 45 ימים מיום הטלתם, מהנימוק כי פרסום מידי ובטרם חלוף מועד הערעור יפגע בשמם הטוב של הקבלנים.

בעקבות הגשת העתירה, ולאור הערות בית המשפט (הרכב השופטים: ד’ ברק-ארז, ג’ קרא, ע’ גרוסקופף) בדיון שהתקיים בעתירה בנובמבר 2019, הודיע משרד העבודה כי יחל לפרסם את הצווים בזמן אמת, לצד פירוט מהות הליקויים בגינם הוטלו הצווים. כמו כן, לעניין הצבת שילוט באתרי הבניה בהם הוטלו אותם צווים, הודיע משרד העבודה כי כוונתו לעשות מאמץ להביא לכך באמצעות מדבקות שיודבקו בהם בעברית, ערבית וסינית, הן השפות שהתבקשו כאמור בעתירה.

בעקבות ההודעה הנ”ל של משרד העבודה, נתן בית המשפט את פסק-דינו מאתמול המורה על מחיקת העתירה היות “בעת הזו, מששניים מההישגים הושגו במלואם, וביחס לשלישי הובטח כי ייעשה מאמץ לממשו, ניתן לומר שהעתירה מיצתה עצמה.”

יחד עם זאת, בפסק-דינה של השופטת ברק-ארז, הבהיר בג”ץ כי עמדת משרד העבודה ולפיה המענה שניתן לסעדים שנדרשו בעתירה, נעשה ‘לפנים משורת הדין’, אינה מקובלת על בית המשפט, וכי “התחייבויות אלה משקפות את הדין ואינן מחווה של רצון טוב.”

בית המשפט לא פסח בפסק-דינו על המחיר הכבד שגורמות תאונות העבודה בענף הבניה ולחובותיה של המדינה בטיפול באותה סוגיה:
27. אין צריך לומר, כי ציפייתנו הברורה מהמשיב היא כי ההבטחות שהובעו מטעמו לאורך הדרך, לרבות בהודעת העדכון האחרונה שהגיש, אסור שיסתכמו במילים בלבד. הנושא שהועלה בעתירה הוא נושא מובהק של זכויות אדם. הזכויות לחיים ולשלמות הגוף, העומדות ביסודה של העתירה, הן זכויות ראשונות במעלה, והן עומדות לכל אדם באשר הוא, ללא קשר לאזרחותו, מוצאו ומינו (..). נכון למועד כתיבתן של שורות אלה, ועל פי נתונים שפרסמה העותרת 1, מאז תחילתה של שנת 2019, שאך החלה, כבר נהרגו 10 עובדים בענף הבניה. אנשים אלה, שכל אחד מהם היה עולם שלם עבור קרוביו ואהוביו, גדוש בעבר והווה וסיפור חיים, מתווספים לכל אותם אלה שהלכו בבוקר לעבודתם באתר בניה בשנים שחלפו ולא שבו ממנה. מצב דברים זה אינו יכול להימשך, וחובה זו אינה מסתכמת כמובן רק בפרסום. המדינה חייבת לעשות כל שביכולתה כדי להגן על חייהם של מי שבונים את החללים המקיפים את שגרת חיינו ומציבים קורת גג מעל ראשינו, רבים מהם כאלה שמשפחותיהם מחכות להם בארצות מולדת רחוקות. יפים לכך דבריו של השופט י’ עמית ברע”א 7002/17 פלוני נ’ פלוני, פסקה 31 (21.5.2018):

“התופעה הכואבת של מוות או פציעה חמורה של עובד בניין איננה גזירת גורל, אך היא הפכה זה מכבר לחלק משגרת הידיעות החדשותיות שמגיעות לאוזנינו באופן תדיר. לעיתים, היקף הסיקור התקשורתי אף מושפע מכך שהנפגעים משתייכים לקבוצות שנתפסות כשולי החברה הישראלית’.

28. פעולותיה של המדינה בנושא, ובהן הטלת עיצומים כספיים כבדים על מי שנמצאו ליקויי בטיחות בתחום אחריותם, הקפדה יתרה על הפיקוח והפרסום בדבר המפרים תוך פירוט הליקויים, הן בהחלט בכיוון הנכון, וכך גם אלה שנעשו כתוצאה מעתירה זו. אף שטוב היה לו המדינה הייתה ספקנית פחות בכל הנוגע ליישומן של פעולות השילוט שלהן התחייבה, אנו סמוכים ובטוחים כי היא תדאג לכך שכל אלה אכן יוצאו מן הכוח אל הפועל, ויהיו מונגשות מבחינה שפתית לעובדי המקום (..).
29. אם כן, לנוכח ההתחייבויות שהמדינה נטלה על עצמה, לא נדרש המשך טיפול בעתירה בשלב זה. יובהר כי לשיטתנו התחייבויות אלה משקפות את הדין ואינן מחווה של רצון טוב. לעותרים שמורה כמובן הזכות להמשיך ולעקוב אחר הטיפול בנושאים שהעלו, ודלתו של בית המשפט נותרת פתוחה לדיון בהליכים מתאימים, ככל שיהיה בכך צורך. מכל מקום, ברי כי האחריות להמשך הטיפול בתאונות העבודה באתרי הבנייה אינה יכולה להתמצות בצעדים שננקטו. המשוררת דליה רביקוביץ כתבה: “אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו”. גם כאשר פועל נופל מפיגום באמצע היום ידי אדם קצרות בדרך כלל מלהושיעו. אולם, יש ויש בידי אדם לנסות ולנקוט אמצעי זהירות מונעים ומתריעים קודם לכן. לא מיותר לחזור כאן על הציווי הקדום: “לֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ” (דברים כ”ב, י”ח).
30. סוף דבר: העתירה נמחקת תוך שמירת זכויות. לנוכח תרומתם המשמעותית של העותרים לשינוי המדיניות בנושאים שעליהם נסבה העתירה, שבחשיבותם לא ניתן להפריז, אנו מורים על פסיקת הוצאות לטובתם בסך של 30,000 שקל.”

להחלטה במלואה