19-05-2008

מאת: מאת אסמא אגבריה-זחאלקה, הארץ

ביום שישי, 7 בדצמבר, נפלו שני פועלים מולדביים אל מותם מקומה שמינית בבניין בראשל”צ. עוד תיק נפתח במשטרה, ופקחי התמ”ת התרוצצו בחיפוש אחר אשם. אם לשפוט על פי ניסיון העבר, הרי אתרי הבנייה הם “זירת הפשע המושלם”. ברוב המקרים לא יימצא האשם, ומקסימום יאשימו את הקורבן באחריות למותו.

באותו יום היה יום האבטלה הראשון של מוניר קעוואר מכפר קרע. הוא פוטר יחד עם 17 עובדי קבוצת הבניין בראשה הוא עומד. קעוואר וקבוצתו נקלטו על ידי חברת הבנייה ביוני 2006 בסיוע עמותת מען. בהיותם עובדי חברה, הם זכו למלוא הזכויות בהתאם להסכם הקיבוצי, כולל זכויות פנסיה. הבניין שבנו, נבנה לתפארת, והקבוצה זכתה לשבחים. בכל זאת הם פוטרו, כי לחברה היה זול יותר להעסיק פועלים זרים או עובדי כוח אדם או קבלן.

המקרה של מוניר קעוואר הוא מיקרוקוסמוס של תופעת שבירת העבודה המאורגנת בענף הבניין בישראל. התוצאה המיידית של תהליך זה, לו שותפות חברות הבנייה והממשלה, היא הסטטיסטיקה המזעזעת המגלה כי 45% מהמתים בתאונות עבודה הם עובדי בניין, למרות שהם מהווים רק 10% מכוח העבודה בישראל.

קעוואר עבד כל חייו בצורה מאורגנת. באמצע שנות ה-90, עם תחילתו של גל ההפרטה והגלובליזציה, הוא פוטר – אחד מ-30 אלף עובדי בניין ערבים, שהוחלפו בעובדים זרים. העובדים המקומיים נהפכו למובטלים או שנאלצו למצוא את פרנסתם דרך חברות קבלניות ללא זכויות סוציאליות. בשנת 2002 הצליח קעוואר לחזור לעבודה מאורגנת בחברת סולל בונה, יחד עם 500 עובדים נוספים, וזאת במסגרת פרויקט ההשמה של עמותת מען.

פרויקט ההשמה של מען היה תשובה ניצחת לטענתם של הקבלנים כי “אין פועלים מקומיים לבניין”. אולם, “הרומן” עם חברת סולל בונה, שהעסיקה את הפועלים של מען ואף העניקה להם את מלוא הזכויות על פי ההסכם הקיבוצי, לא האריך ימים. למרות שפועלי מען זכו לשבחים והצליחו להרים פרויקטים יפים, הם היו כנראה “יקרים” מדי לסולל בונה. לאחר כשנתיים הם פוטרו ובמקומם שכרה החברה עובדים זרים וגם עובדי קבלן מקומיים.

החברות לא יכלו לעמוד בפני הפיתוי של עובדים זולים חסרי זכויות, ושל שפע עובדי קבלן, שהמדינה מעלימה עין מתנאי העסקתם המחפירים.

עלותם של אמצעי בטיחות אינה גבוהה. פרופ’ יחיאל רוזנפלד, ראש המחלקה לניהול וכלכלת הבנייה בטכניון, מעריך כי מדובר על השקעה של אחוז אחד מעלות הפרויקט. אלא שכרישי הנדל”ן, וחברות הבנייה הגדולות, מחפשים לצמצם עלויות, ולכן הם מעבירים את העבודה לקבלני משנה, ששיעור הרווח שלהם קטן מאוד (4%-3%). לקבלני המשנה, גם הוצאה של אחוז אחד, היא בבחינת נגיסה בבשר החי. התוצאה, כאמור, היא ריבוי תאונות עבודה, שנובע מרשלנות הקבלנים, והעדר אמצעי בטיחות בסיסיים.

תאונות העבודה אינן רק אסון נורא לאותם מאות פועלים שנפצעים ונהרגים על הפיגומים מדי שנה. הן גם עולות הון עתק למשק. לדברי פרופ’ רוזנפלד, “עשרות אלפי עובדים מקבלים קצבה של נפגעי תאונות עבודה, והביטוח הלאומי משלם עשרות מיליארדי שקלים כל שנה לנפגעי התאונות ולבני משפחותיהם”.

החברות המעסיקות לעומת זאת רק מרוויחות מהמצב הקיים. מחירי הנדל”ן נוסקים, ואילו עלויות ההעסקה מצטמקות על ידי שבירת העבודה המאורגנת. מי שמשלם את המחיר הם העובדים חסרי הזכויות, שזוכים לאזכור רק כאשר הם נופלים אל מותם, חסרי תואר ושם.

הכותבת היא מרכזת בטיחות בעמותת מען