25-01-2017

“בסוף בסוף הגיעה אישה שהייתה אצלנו לראשונה ב-2011. היא בגילי, ויש לה ילד בגיל של הבת שלי. היא עבדה אצל איזה קבלן שלא שילם לה שכר ולא עשה לה ביטוח, ולכן היא גם הוציאה כסף בעצמה על טיפולים רפואיים. פנינו לבית משפט, הגענו לפשרה עם המעסיק, אבל כל הצ’קים שלו חזרו. אחרי שנה היא נשברה וביקשה את התיק חזרה, נתנו לה הכל. היא חזרה אתמול. התברר שהיא פנתה לבדה להוצאה לפועל. איך היא עשתה את זה? אין לי מושג, היא אישה חזקה, היא הגיעה לישראל מאריתריאה, אז גם הגיעה להוצאה לפועל. פנתה, וכנגד כל הסיכויים צלחה את הבירוקרטיה ופתחה תיק, שילמה אגרות, מסרה דרישות, ככה במשך 55 שנים. עד שהודיעו לה שהמעסיק פשט רגל ואי אפשר יותר לקבל את הכסף מההוצאה לפועל, רק מהביטוח הלאומי. אז היא חזרה אלינו, אולי עכשיו נוכל לעזור לה?”

נועה קאופמן, רכזת תחום פליטים ומבקשי מקלט בקו לעובד, מספרת על חוויותיה ביום ‘שגרתי’ של קבלת הקהל, בו היא נפגשת עם עובדים שלא קיבלו שכר בעבור עבודתם, עובדים שנפצעו בתאונות עבודה ואין מי שיכיר בהם ויממן את טיפוליהם הרפואיים, עובדים שנאלצים להלחם, לעתים גם שנים, בנבכי הבירוקרטיה של מערכת שלא רואה אותם ממטר – שגרה שקשה מאוד לא לאבד בתוכה שיווי משקל

לכתבתה של נועה קאופמן בשיחה מקומית, “אני צריכה את הכסף, עבדתי בשבילו, הוא שלי”